בדידותה של ה"עובדת מהבית" אין לי שעות קבועות, לרוב אני לא עומדת בפקקים,אין לי בוס או בוסית שיושבים לי על העורף,אני יכולה להסחף יום שלם במסע בעולם האינטרנטי בעקבות מילה או מאמר שפגשתי,יש ימים שבסופם לא ברור לי מה עשיתי היום,לרוב אני זמינה לקפה, ארוחת בוקר, נסיעה למשתלה או שיחת טלפון,והבית שלי הוא המבצר שלי במלוא מובן המילה... 

ואם היא לא רוצה להיות נסיכה? נורא קשה להסתכל על קטע מתוק כל-כך, ממיס לב ממש, בעיניים ביקורתיות, בעיניים נשיות עכשוויות, בעיניים פמניסטיות בעיניים של מחנכת, בעיניים של אם. קשה, אבל המרחק בין ללה-לנד אמריקה שבחרה מטרידן-אדיוט-עשיר על פני אשת עשיה-פוליטיקאית-נאורה לבין הבית שלנו שבו, תחת כל אבן כבדה פורח בעל סמכות שאורך שנים רבות וללא מסגיר ומפריע מתפקד גם כאנס/מטרידן/חביבן מצוי, המרחק לצערי הרב קטן. מאוד מאוד קטן. ולכן הסרטון הזה הטריד אותי כל-כך, במובן הכי רחב של חינוך בנות מגיל צעיר.

המלצת קריאה מאתגרת על כריכת הספר מופיע ציטוט מעיתון הגרדיאן: "יוצא מגדר הרגיל... טורד מנוחה ומושך לקריאה."נותר לי רק להוסיף והכי לא מתאים לקריאה כרגע :) ועם זאת מעולם לא חשתי צורך עז כלכך להמליץ על ספר!

אלות מוכות, עד מתי?-אלימות נגד נשים בהודו ובישראל הבוקר, יום שישי 04/10/2013, התפרסמו בעמוד הדעות של עיתון הארץ מילותיה של אדלה ביאדי שלון - מפעילות אירגון כיאן* -  בנוגע לרצח המחריד שהתרחש בראשון בספטמבר בדבוריה ולרצח נשים במגזר הערבי בכלל. וכך כותבת אדלה:    "בוקר 1 בספטמבר 2013 נראה כמו עוד בוקר רגיל, עד שכותרות החדשות ב-7:30 דיווחו על הרצח הנתעב שהתרחש בכפר דבוריה. הרצח זיעזע את כל מי ששמע עליו, והסעיר את ארגוני הנשים, הפועלים זה שנים למיגור התופעה של רצח נשים בחברה הפלסטינית בישראל.

משנות את מפת הקולנוע הישראלי 90% מהסרטים בארץ מבוימים על ידי גברים אך נשים הן 50% מהאוכלוסיה. בואו לעזור לנו לשנות את הסטטיסטיקה, אנחנו צריכות אתכם/ן!