אתיופיה, מסע שורשים
במאי 2007 אצרתי מפגש שהוקדש לנושא קליטתן המורכבת של נשים מעליית יוצאי אתיופיה בארץ. עדי אלעזר, בחורה צעירה שעלתה עם משפחתה דרך סודן בהיותה בת חמש בלבד, הייתה האורחת הראשונה שסיפרה את סיפורה האישי. סיפורה של עדי ייצג בעיני את סיפור הדור השני לעליה זו. 

שבע שנים מאוחר, יותר מצאתי עצמי מלווה את עדי למסע השורשים שלה בביקורה הראשון בארץ הולדתה, בתרבות האתיופית - מוזיקה, אוכל, שפה ומנהגים - שליוותה ומלווה אותה כל ילדותה ובגרותה, עד לביקור בבית בו גדלה עד הלילה בו יצאו למסע אל הלא נודע. 
מה חדש?
השיעור, תשובה חלקית "חיפוש השורשים של עדי חלחל לנשמתי והעלה ממנה שאלות ומחשבות שאין לי, ואולי לא תהיה לי, דרך לענות עליהן. ומעל לכולן מרחפת לה שאלת השאלות, מבחינתי, "מה השיעור שזומן לי כאן?" ורבות המחשבות אך תשובה אין." כך כתבתי כשהתחלתי מעלה את הרשומות מן המסע.פחות משלושה שבועות עברו מאז חזרתי. הרשומה האחרונה, המסע אל הבית, תשלח עוד רגע ויש בי צורך להוסיף עוד כמה מילים ולתת מקום לכמה דימויים, צילומים, שאהבתי נורא ולא מצאו את מקומם. 
המסע אל הבית עדי נעקרה מביתה המוכר שבהרים באזור מאצ'ה בצפון אתיופיה כשהייתה בערך בת חמש. חלק מארבע עשר אחיה ואחיותיה כבר יצאו אל הדרך לארץ ישראל והאב החליט שהזמן הגיע להוביל את משפחתו אל הארץ המובטחת אל ירושלים של זהב. ההתארגנות נעשתה בחשאי רב כדי לא לגרום לכעס אצל  השלטונות והלשנה מצד השכנים הנוצרים. אביה היה מקובל ואהוב על שכניו, יהודים כנוצרים, ובכל אירוע וחגיגה משפחתית הייתה נשחטת בהמה גם לכיבוד הסביבה, ועם זאת בהתחשב בהתנגדות הממשל לעזיבת היהודים ננקטו אמצעי חשאיות והעזיבה התבצעה באישון ליל.
לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה אילנה לוי כתבה בעמוד הפייסבוק שלה: "ממש רגע לפני כניסת שבת התקבצו להם ובאו נידחי הקהילה האתיופית שנותרו כאן ובפנים עצובות וכבויות התפללו תפילת ערבית לשבת בעברית ואמהרית. טיפין טיפין הגיעו ממרחקים בבגדי שבת וכיסוי ראש ועד שמנינם הגיע לכמאה אישה ואיש וילדים רבים. מפאת קדושת השבת לא צילמתי את מהלך התפילה אבל זו הייתה שעה קסומה של תפילה מרגשת למתנדבי ולי בחלק זה של העולם עם שארית עם ישראל [השנוי במחלוקת]." קבלת השבת הזו, לפני שלושה שבועות בדיוק, נראית לי כאילו הייתה רק אמש. על עצמתה וייחודיות אנסה לספר במעט מילים ותמונות הרבה. 
"כל עוד הנר דולק..." מתוך אוסף המפגשים האנושיים, מפתיעים ולא צפויים, חמשת הימים שבילינו עם מתנדבי מיזם "תן" בגונדר הזמינו שיתוף. מעשה שהיה כך היה, בערך: לאילנה לוי, ממצפה הילה, היה רעיון. כמי שהוציאה לפועל בהצלחה מרובה לא מעט רעיונות בעבר - אם עסקיים "התבלינים של אילנה" או חברתיים יהודיים כ"לימוד גליל" - היא לא חששה לגלגל אותו לאוזניים מזדמנות. כך כשנפגשנו באקראי בירושלים,  בחורף 2011 סיפרה לי,
על קדושה 2 אחד האוצרות השמורים של אתיופיה, שאף זכה להכרה כאתר מורשת עולמי ב-1978 היא העיר לליבלה Lalibela אם להודות על האמת לא ידעתי דבר וחצי דבר על המקום. ואם זאת חייבת להודות שהצילומים המצורפים כאן אינם מצליחים לגעת בקצה ההתפעלות, התדהמה וההתרגשות מן האוצרות שחובקת בתוכה העיר. 11 מנזרים בני למעלה משבע מאות שנה אשר נחצבו בעומק האדמה מתוך סלע טוף געשי, מקומי ואדום והשתמרו מתוך שהיו פעילים כל השנים הללו כמנזרים, כמקומות של תפילה.
...
כניסה לחברים
שעור מולדת, כתבה
לקראת שבועות יצא גליון עיתון המועצה החגיגי [גרפיקה משובחת, עימוד מוצלח, נושאים מעניינים ונייר ממוחזר איכותי] העונה לשם "היצירתי" בעמק יזרעאל ובו כתבות על רבות מנשות העמק וכמה גברים גם. ככה זה כאשר רוחות חדשות ומבורכות נושבות במחלקת הדוברות של המועצה שלנו. אחד הנושאים בו עסק הגליון היה יזרעאל בתפוצות וכך זומנו עדי אלעזר ואנוכי להתראיין אצל העיתונאי יצהר ורדי. הלז הצליח לתמצט מפגש בן שלוש שעות לכתבה קצרה, מפרגנת ומדוייקת על מסעינו המשותף לאתיופיה. מצרפת לטובת מי שלא ראה...בתודה לרחלי אבידוב וליצהר ורדי על ההזדמנות לשוב ולספר את הסיפור. 

בנוסף, מצאתי עצמי לא מזמן במועדון הותיקים של מושב מרחביה לוקחת את החברים למסע מצולם בחוויותי משם. מצאתי שיש בשיחזור הסיפור ושיתופו  עם קהל המאזינים, כוח מפרה ומרומם המתחבר ישירות לרוצי העז להעלות מודעות לסיפור קהילת יוצאי אתיופיה בארץ. אשמח ללעשות זאת שוב במסגרות נוספות, ואולי אצליח לצרף גם את עדי.
זאת ועוד...
בין המתים לחיים
מחר, יום ירושלים הוא גם יום הזכרון לאלפים מיהדות אתיופיה שמצאו את מותם בסודן, בדרך לארץ המובטחת. מספרם של הנספים מוערך בכ-4,000 ויש לשער שרובם היו תינוקות, ילדים ואנשים חולים או מבוגרים שלא עמדו בקשיי הדרך הרבים אבל לא רק שכן בנוסף למדבר ולחום הנורא ההולכים פגשו בדרכם גם חיות טרף ואנשים כחיות ליסטים ורוצחים. 
מי הם מספרי סיפורה של קהילת ביתא ישראל? אילו קולות אנחנו מכירים??
זאת ועוד...
אתיופיה, אישה, שם, סיפור
את אתיופיה הכרנו ביום הראשון שלנו בעיר כשבאה לאסוף בקבוקי שמפו ששלח לה דרכנו אחיה למחצה ושבתה את ליבנו. הסיפור שלה מתחבר ישירות לנשות הגבורה שלי. אתיופיה נולדה בדרום גונדר.  בגיל 16 סיימה ט' גיל מקובל לסיום לימודים. את בעלה, שהיה יתום מהורים, הכירה כשגרה עם אחותה וגיסה לאחר מות אביהן, מהרגע הראשון ניצתה בינהם אהבה. המשפחה כעסה מאוד. לא מקובל לבחור לבד.
זאת ועוד...
לכל הפעילויות