"ויהי ערב, ויהי תוהו"

ספר שירת הגעגועים של מיה טבת דיין לאמה עפרה טבת יצא בשבועות הקרובים לחנויות הספרים.
במסע שעשתה לקיבוץ ילדותה כנרת, אחר מות האם, בעקבות הסופרת שריל סטרייד וספרה WILD מיה כתבה:

"אני בוכה על שתינו", הסברתי לה בעודי שותלת לתוכה פרחים, "לא רק עלייך. אני בוכה על הפרֵדה שנכפתה עלינו, על כך שעוד לא התחלתי להבין איזה תוקף יש לקיום שלי בלעדייך. מה אני מדברת, לא התחלתי עוד להרגיש מה זה להיות אני בלעדייך".  שמעתי אותה עונה לי, אומרת, "את יכולה לעזוב אותי כבר. לכי וחיי את חייך, אני בסדר. תתרכזי בעצמך. יש לך החכמה והאומץ והיכולת לעשות הכול לבד". הנהנתי, ועשיתי את הבלתי אפשרי, כי איך מסובבים את הגב לקבר של אמא ומתרחקים מהמקום? ובכל זאת, הלכתי. 

הזמנה אישית ביותר!
עודכן, 28/8/2015


עודכן, 04/09/2015
קיבצתי למזכרת את מה שנכתב על הערב רישומו ורשמיו. כ-27 אישה ואיש נכחו בו, שני גברים מפתיעים בפיתחו ובסופו ובתווך מיה טבת דיין, אשה, יוצרת, משוררת עם געגוע וסיפורים נפלאים. ככה היא סיכמה:

"רגע לפני תחילת האירוע אתמול בערב ברמת ישי, נכנס לחדר היפה שלנו איש דתי עם שופר וביקש לתקוע בו כדי לפתוח מעלינו את שערי שמיים. ואילו לקראת נעילתו של הערב ביקש משתתף אחר מהקהל את המיקרופן ואז שר לקהל בספונטני מכל הלב והנשמה. ובאמצע היו השירים, ושיחות על בית ואובדנו, על יצירה מתוך הצער, על החיים למרות הכל, על איך לחיות את החיים. בכינו וצחקנו. ועלתה גם השאלה מפלחת הלב כיצד לשמור קרוב אליך את מי שאיבדת מבלי להמשיך ולהתאבל עליו כל החיים. זה היה ערב לא רגיל, זכיתי בקהל בעל עיניים בורקות ולב פתוח, קיבלתי מכתבים ומתנות בלתי נשכחים, התרגשתי ושמחתי ונפעמתי מכל אחד ואחת מכם. תודה מעומקי הלב ועד לב השמיים."

מינה פורטנוב כתבה בבוקר:מינה פורטנוב






מיה ומינה







ממתינה






ושרגא רזניק כתב אף הוא:
שרגא רזניק סנגריה









אדלה אירועים







ואני חשתי שאין לי מה להוסיף מלבד דימויים....

חתימה אישית


















  האם והסבתא בצילום Annu Palakunnathu Matthew
ועוד סיפור שמיה פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה ואני לא יכולתי שלא לשמור אותו כאן:
כש״אלף שנים לחכות״ יצא לאור (אי אז ב 2011) סבתא לאה שלי היתה מניחה את העותק שלה בארנק השחור ויוצאת לתחנות אוטובוס בעיר. היא לא היתה צריכה לנסוע לשום מקום. ובכוונה בחרה באוטובוסים שמגיעים מעט. כמו קו 6. או קו 17. שם היתה יושבת על הספסל, פותחת את ״אלף שנים״ בעמוד אקראי, וכשהחלו להיאסף אנשים בתחנה, נאנחה בקול רם ומלמלה: ״אח, איזה ספר שאני קוראת! איזה ספר!״ ולמי שהתקרב והתעניין (האוטובוס הרי לא מגיע) סבתא לאה היתה מוכנה כבר עם התקציר בעל-פה ״זה סיפור אהבה... פעמיים יש להם רומן אסור... הוא נשוי.. אחר כך היא נשואה.. אי אפשר להוריד את זה מהידיים״
*
בשישי קמנו מהשבעה שלה. האישה האהובה הזאת, אפילו בגיל 89 הצליחה להפתיע אותנו בכך שהמוות בכלל נוגע גם לה. והשבוע יעבור ״ויהי ערב, ויהי תוהו״ בין גלגלי מכונות הדפוס ויראה אור וחיים. ומשבעה הופך הבית לחמ״ל אריזות ומשלוחים. אם הכל יילך כמתוכנן, 420 רוכשים ראשונים בכל רחבי הארץ יקבלו את העותקים שלהם כבר בשבועיים שלושה הקרובים.
מי מוכן לצאת עם העותק שלו לתחנות אוטובוסים בעיר? 
לראש הדף
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה