לחיות כאילו כאן הכל בסדר
יפה כפיר


יעל, בתי הצעירה שהיום הוא יום הולדתה, נהרגה בפיגוע בצריפין לפני 10 שנים, 9.9.2003. האסון, הוא חלק מחיינו. 
שלושתנו- טל בתי הבכורה, אני ואמי דבורה בחייה, מתעקשות כל אחת בזמנה, לחיות את החיים כאילו כאן הכל בסדר.
חיים תקינים, נורמליים, עם כל הטוב. האם הדרך שבחרנו בה,  שלושתנו, כל אחת בזמנה, לחיות את החיים, להיות שפויה, לאהוב וללכת הלאה, האם זה מעשה גבורה? 

נר שביעי, א' טבת תשע"גטל כפירטל, בתי  

בתי הבכורה טל כפיר שור נשואה לרוני והן אימהות לשתי ילדות. 

טל למדה בבית הספר לאמנויות באשקלון עד סוף כתה ט', ועלתה לירושלים לבית הספר של העמותה למצוינות בחינוך שם סיימה יב. אחרי השירות בצבא, כקצינה,  למדה טל צילום, ווידאו ועוד בבצלאל.

מאז, היא מגשימה את עצמה בחיים עשירים ומלאי תוכן, חיים של השקעה אישית ומסירות אין קץ לאהוביה. היא מצליחה מאד, בתוך הכאב שאין לו שיעור, בכל מעשיה. לדעתי היא גיבורה.


אימי ואני
דבורה, אמי

אמי, דבורה זייגר  לבית ספיבק, איבדה את נעוריה בימי המלחמה ההיא. מלחמת העולם. מגיל 16 טולטלה שנים בין ארצות רבות, במחנות פליטים ועקורים, ועל הים. כשעלתה לארץ בסופו של דבר, בגיל 25, נישאה ובנתה חיים חדשים. אני נולדתי לה ולאבי בשנת 1950. 

אמי חוותה את השואה באירופה באופן האישי ביותר. היא איבדה את משפחתה, נדדה לבדה בדרך לא דרך באותן ארצות שאני נוסעת בהן היום באוטובוסים מפוארים ולנה במיטב בתי המלון כמדריכת טיולים. היא היתה לבדה, מופקרת לחסד ורצון טוב של זרים - עד שהתחברה לתנועת "דרור" והעפילה לארץ ב"אקסודוס", על מנת לחוות עוד שנתיים של הגלייה בגרמניה ועליה לכאן - כעולה חדשה, שהתחילה להצמיח שרשים לאט, בקרקע לא ממש ידידותית. בשנות הצנע גידלה עם אבי, שהייה בעצמו פליט שואה, שני ילדים. יחד הם התאמצו בכל כוחם להתנהג כאילו שהכל בסדר, וכלום בעצם לא קרה.

פסנתר לבת. ואקורדיאון לבן. לקחה אותנו לקטוף נרקיסים ליד פסי הרכבת של הרצליה. לקונצרטים של הנוער המוסיקלי בתל-אביב. ולא הייתה לעולם מה שיכולה הייתה להיות - הרי היו לה הכישרונות שיש בנו - ולא הפנימה מעולם את האהבה שקיבלה בשפע מאבי ומאיתנו. שלוות נפש לא היתה לה מעולם. הכעסים, החרדות, העניינים הלא סגורים מררו את חייה, והפכו את חיינו לידה קשים ועצובים במידה מרובה. היא זכתה לחיים ארוכים, והיה בם אושר רב בצד הצער.

אמי הלכה לעולמה. הסרטן בריאותיה הביאה עד חנק. מחלה אכזרית. אם יש שם בכלל מישהו למעלה - לא ברור לי למה הוא נתן את זה לאנשים. ולמה לה - הטובה בנשים ובאנשים. הרופאים עשו עמה חסד, ובשעותיה הקשות ביותר הרדימו אותה עם מורפיום - העלו אותה על דרך חד סטרית - ללא מזון, ללא תרופות, אינפוזיה של נוזלים ושקט - עד הניתוק מן החיים. בלי מודעות למחלה המכרסמת את הריאות, לכאב הנורא ולצער הפרידה מן החיים. 7 ימים של כמעט שלווה - עד מותה. קשה לי לחשוב שהיא איננה. היא אהבה אותי.  אני חושבת שהיא היתה גיבורה.


יפה, אני

עוד לא, אני אומרת, עוד לא

 המוות מרחף מעל ראשי. 
שקוף - אבל נוכח.
גדול ממני, צד ביד חונקת את החלומות שלי
את החיוך
ואת הצורך לקוות שטוב יצמח לי מן היום הבא.  
אוחז ולא מרפה. הוא לא יודע:
אין לו חזקה עלי, אני מחוץ לשליטתו.  

אוחז הוא בי ולא מרפה - ומסובכת בשולי בגדו אני צוחקת,
חומקת,
ומותירה מאחורי את כף ידו שלוחה
אלי.
עוד לא, אני אומרת לו, עוד לא.  


הלב נמשך לתהומות 

הלב נמשך לתהומות
לשקט הנצחי, נטול הסבל.
אבל -
על פני האדמה
זורחת לי השמש בכל בוקר מחדש.
ומבטיחה -  
תוחלת ואולי בכל זאת.  
כן  
אולי בכל זאת יש עוד טעם  
לחיים על פני האדמה.




יפה כפיר
יפה כפיר, חובבת הרפתקאות בלתי צפויות ומסעות של אשה אחת לבד למקומות רחוקים.
מדריכה טיולים, מצלמת וכותבת.
מקימת האתר "מסע אישי על פני הגלובוס" - http://www.yafakfir.co.il



לראש הדף
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה
‏אהבה , חיבוק. הערצה ומקורות שניתן לדלות מהם הרבה חמלה באהבה גדולה נסים קריספיל ‏נסים קריספיל ‏@ 28 ינו 2017 19:47
‏יפה יקירתי אהבתי אותך מזה הרבה מאד שנים ועדין אוהבת. תעצומות הנפש שלך שימשו ומשמשות עד היום השראה עבורי. מאחלת לך שהשמש תזרח עבורך בכל בקר לעוד הרבה הרבה שנים ותטע תקווה בליבך כל פעם מחדש שיבואו עוד ימים של שלווה ואהבה. ‏אריאלה פלד ‏@ 27 ינו 2017 13:51