למה לי ציטטה עכשיו?

למה בעצם להוסיף ציטוט, שיר, מילים שאולות למפת תודעה, ובכלל מאין באה המשיכה שלנו למילים של אחרים, לאילנות שפעמים רבות איננו מכירים ואיננו בודקים מי ומה היו?

בעבודה עם נשים צעירות במכינה נדהמתי לראות התמכרות של ממש לג'אנר הזה, לרוב באנגלית, ולעיתים מדברי חכמים יהודיים ולהבדיל משירי ראפ קשים. האם בנוצות צבעוניות של טווס מדובר? האם הצורך שלי בטקסטים האלו והמשיכה שלהן אליהם הוא זהה או שונה מזה של חניכותי?

אין לי כמובן תשובה בדוקה, מוכחת ומדעית לשאלה אבל יש לי אקסיומה שברצוני לחלוק כאן לתגובותיכן.ם -

אני מאמינה שבני אדם מזהים 'איכות' בחוש שאיננו תמיד ברור ומוגדר ולא תמיד מחובר להשכלה, לעולמות ידע או לאורח חייהם. אני מאמינה בזה גם לגבי אמנות, אסתטיקה ועוד. כשאנשים, מכל הסוגים, נכנסים למוזיאון לאמנות, שפת הגוף שלהם משתנה. הבעת הפנים שלהם מתרככת ועוד...

כשסופר, משורר, רב, הוגת-דעות, ראפר או מחזאית, מחברים מילים לשורה, פיסקה או לטקסט קצר שהאמירה שבו ברורה והיא גדולה מסך המילים המרכיבות את הטקסט הזה, אזי הוא מקבל חיים עצמאיים והופך מטבע עוברת כמעין מסר מתומצת.

כאשר האמירה הזאת מייצרת אצלינו, הקוראים, דימוי ברור, הבנה עמוקה וציורית של המסר, הוא חזק שבעתיים וערכו עולה. אם אהבו אותו, לרוב גם יטרחו לשתף בו ואז אין כל חשיבות אם הוא עדי, אות לאינטלגנציה וידע מורחבים או סימן לחיבור בינם לבין שאר האוהבים. וכאן אני וחניכותי נפגשות.

יש הסכמה?? 
לראש הדף
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה