בדידותה של ה"עובדת מהבית"

אין לי שעות קבועות,
לרוב אני לא עומדת בפקקים,
אין לי בוס או בוסית שיושבים לי על העורף,
אני יכולה להסחף יום שלם במסע בעולם האינטרנטי בעקבות מילה או מאמר שפגשתי,
יש ימים שבסופם לא ברור לי מה עשיתי היום,
לרוב אני זמינה לקפה, ארוחת בוקר, נסיעה למשתלה או שיחת טלפון,
והבית שלי הוא המבצר שלי במלוא מובן המילה... 

לפעמים, ולא בנדירות, אני מגלה בערבו של יום שלא יצאתי מפתח ביתי.

יש שיאמרו שזה סיוט ואחרות תאמרנה שזהו החלום בהתגשמותו
יש שיבוזו לי ויש שימותו מקנאה. כולכם צודקים כמובן, יש בפוזיציה הזו מזה ומזה, והמינון משתנה.
אבל יש פה עוד דברים שלא תמיד רואים במבט מבחוץ -
יש בבחירה הזו בדידות גדולה, גדולה מאוד!

זו לא אמירה שמטרתה לעורר פרובוקציה או תגובה צינית וגם לא הזמנה לרחמים, זו קביעת עובדה ומחשבה שמלווה אותי מדי פעם. נשים וגברים ש"עובדים מהבית" פוגשים ביומיום בעיקר דמויות וירטואליות. אני למשל מדברת עם עצמי בקול רם, וגם עם הכלבה או הצמחים בגינה. אני מנהלת משא-ומתן קשוח עם עצמי על ניצול הזמן, על משימות שלא מתבצעות, על סדרי עדיפויות שמשתבשים. 

כשעבדתי כשכירה וגם בימי כעצמאית בעלת עסק, הגבולות של מה נחוץ ומה ההיררכיה שבה הדברים אמורים לקרות הייתה ברורה יותר. היום אני הוגה ומפתחת תכניות לימוד או העשרה - גם ההגדרות מתקשות יותר בהעדר גבולות - ובמידה רבה, ממציאה את עצמי מחדש בכל רגע נתון. זה מתנה גדולה ואושר עצום ועם זאת, הקושי מתקיים והבדידות האנושית, החברתית, מחלחלת מדי פעם. 

אני בטוחה שסופרות, משוררים, אמניות ויוצרים וגם אנשי הייטק שיצאו חלקית מהמטריקס ו"עובדים מהבית", ידעו      ב ד י ו ק על מה אני מדברת, ואילו אלו שלא חוו זאת... עכשיו גם אתם יודעים!
08/2018

כשנמאס לי מחדר העבודה אני יושבת בפינת האוכל



לראש הדף
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה
‏עבדתי מהבית ולבד עם אנשים וירטואליים בטלפון, סקייפ ומיילים בין השנים 2011 ל 2017. מבין בדיוק על מה את מדברת. נדמה לי שגם שוחחנו על זה פעם. היה לי גם משרד בחיפה שהייתי נוסע אליו רק בשביל לראות מישהו. נסעתי אחת לחודש לארהב, הודו או צרפת בעיקר כדי לקדם דברים שאי אפשר לעשות לבד מרחוק. נכנסתי לזה בבחירה וידעתי שזה יהיה מאתגר. לא הערכתי עד כמה. במרוצת השנים התגעגעתי מאוד לצוות בשר ודם, מכונת קפה משותפת, ישיבות פיזיות, לחיצות יד אמיתיות, שיחות מסדרון טבעיות. תאמיני או לא, אחת הסיבות שבגללן עזבתי את המקום הקודם שלי (שהיה נפלא בהחלט) והלכתי למקום החדש היתה בעיקר זו. מצאתי שהאיזון הוא הדבר השפוי. היום אני עובד מהבית יום אחד בשבוע, יום אחד נשאר ללון במרכז, ונהנה מחברת בני האדם בעבודה. נכון לעכשיו, זה שינוי מבורך. דרך אגב - זה גם מאוד משמין לעבוד בבית ליד המקרר 😊 ‏נדב דרורי ‏@ 18 אוג 2018 23:51
‏מאד מומלץ לכל מי שעובד מהבית להחליט על זמן קבוע בשבוע שבו את הבית תחליף פינה בטבע: חורשה, מעיין... הטכנולוגיה הרי יכולה ללכת איתנו ושם, בטבע, אין בדידות. יש את הטבע עצמו שמפיג אותה ויש אנשים ... אני כמו שאת יודעת, עורך את הפגישות שלי, פעם באקליפטוס, פעם בעין חזין, פעם בעין איברהים. זה תמיד עובד. ‏גל קרטס ‏@ 15 אוג 2018 21:47
‏מזדהה איתך ועם מה שתיארת .. זהו חופש שיש איתו מחיר, יחד עם זאת לא הייתי יכולה אחרת ‏איילת נבון ‏@ 15 אוג 2018 21:45
‏סיון, יצאה כנות רבה! ‏עדית שגב ‏@ 15 אוג 2018 08:43
‏שקט פה, בוקר ורק אני התעוררתי, קוראת וחושבת כמה זה נכון גם למקצוע שלי. אמנם עובדת כל היום עם אנשים, אבל בכובע אחר, כובע טיפולי. אין לי קולגות בקליניקה, רוב הזמן אני לבד. בימים של הקליניקה בבית לפעמים לא יוצאת לשום מקום. הרבה יוצא לי לחשוב על הבחירה הזו במקצוע שלי, מה זה אומר עליי או על איך שבחרתי ליישם את הדרך הזו. שמחה להיצטרף לבקרים שאת בבית, לשיחה, קפה, ארוחת בוקר נפלאה ובעיקר לרגע להיות בחברה לפני החזרה לשגרה😘 *כתבתי במחי מקלדת לא קוראת לתקן ולסגנן, נראה מה יצא ‏סיון רביד ‏@ 15 אוג 2018 08:43
‏מזדהה לחלוטין ‏טל ביר זית ‏@ 15 אוג 2018 08:42
‏לפחות התפאורה שלך יפייפיה! ‏שירה חבר קרסיק ‏@ 14 אוג 2018 23:13
‏באת לי כל כך בזמן וכתבת נפלא את מה שאני לא יכולה לבטא כמוך. כמובן שמשתפת ‏יעל ברלב ‏@ 14 אוג 2018 23:13
‏אני מבינה מאוד ללבך. גם אני עובדת מהבית עשרות שנים... נכון שאני יוצאת פה ושם לפגישות ולקבוצות שלי, אבל ביומיום, בוקר עד ערב אני לבד בבית. בניגוד אליך אני עובדת בארגון ולא כעצמאית, אבל הרבה פעמים אני ככ מנותקת מהחברים במשרד (בירושלים) שתחושת הבדידות בעיקר מתעצמת. הם שם. אני כאן. אבל לבדידות פנים רבות, חלק מהן באמת מקשה. לפעמים קורה לי שאני סוגרת שבוע שבועיים כמעט בלי לפגוש נפש חיה (פרט לילדיי). וביחד עם זה, אין כמו האוטונומיה שלי. הקצב שלי, הקפה במיטה, הקניות באמצע היום, קפיצה לים אם בא לי... תמיד תהיה לי אפשרות להשלים הכל בערב. והכי חשוב: פוליטיקה זה רעל שאנשים נלחמים על הזכות לשתות. פוליטיקה אירגונית - רק קצת יותר גרוע. שומרת נפשה תרחק. ‏רות דרורי ‏@ 14 אוג 2018 23:05
‏רעיון מענין...אם תארגני, אבוא :) ‏עדית שגב ‏@ 14 אוג 2018 15:21
‏בכיף. נורא יפה. עם בדידות הרץ למרחקים ארוכים הזדהיתי מאוד. אולי נארגן מפגשים של החשות בדידות? ‏אירית גיל ‏@ 14 אוג 2018 15:21
‏תודה! הסמקתי. ‏עדית שגב ‏@ 14 אוג 2018 15:20
‏יוצרת את עצמך, מחדש? ואת הארוחות...וואווו!!! לילה טוב. ‏מיכל גורביץ ‏@ 14 אוג 2018 14:59
‏הזדהתי עם מה שכתבת.. כך הרגשתי בשנה האחרונה, חוזרת לעבודה ‏טל ‏@ 14 אוג 2018 14:56
‏עידית את כותבת נהדר.. בברכה ‏אירית גיל ‏@ 14 אוג 2018 14:55