יש לי חבר אחד, חבר מחיים קודמים. לפני שנים רבות חלקו הבנים שלנו גן ילדים בתל-אביב. אחרי שהצפנו לגליל הצטלבו דרכינו רק לעתים רחוקות, באקראי, בשדרות העיר או בבית חברים משותפים. ללמדכם שלא בחברות צפופה ואינטנסיבית עסקינן. אבל יש בו בחבר הזה משהו מיוחד שמרגש אותי בכל מפגש מחדש ומביא שעור חשוב לפתחי...
בכל פעם שאני מגייסת אותו להתנדבות, לעשייה ללא גמול חומרי כלשהו, האיש מודה לי ומשביע אותי שלא אשכח אותו גם הלאה.
הבוקר הוא הוביל את בנות המכינה הקדם צבאית למנהיגות במגדל העמק בסיור מכיכר הבימה אל מוזאון נחום גוטמן. הוא התחיל בקשרי אבות בנים כשהסביר להן על המחווה של דני קרוון הפסל שהציב עץ מוקף גבעה מוגבהת ברחבת הבימה המחודשת כהדהוד לגן יעקוב, הגן הותיק ששימר שלושה עצי שקמים בוצע בזמנו ע"י אביו, אברהם קרוון, שהיה אדריכל נוף בעריית ת"א וממוקם בדיוק בצדה השני של הרחבה. בעוד חברי מדבר מול עיני הבנות הקשובות, נזכרתי בפעם הראשונה בה פניתי אליו.
היה זה בשיא הבלגן של מלחמת לבנון השנייה. התארגנות אזרחית מקומית של חברות הובילה בגדים וציוד לחיילים בצפון וגילתה שלמרבה הבושה גם אוכל חסר שם. האיש, בעליה של מסעדת פלאפל, קיבל את הטלפון ממני בהתרגשות רבה: "תגידי איפה ומתי, אני בא!" אמר ללא היסוס. אני לא זוכרת כמה מנות יצאו מהעמדה המאולתרת שהכין אי שם בגבול הצפון באותו יום, אני כן זוכרת את הטלפון שקיבלתי אחר כך שאמר " כל-כך שמחתי שיכולתי לעשות את זה, תודה שנידבת אותי!"
הסיור הבוקר היה מבחינת הבנות כמו טיול בחו"ל. לא שהן לא היו קודם לכן בתל-אביב אבל מה שהוא הראה, הסביר, סיפר והכיר להן, הכל היה חדש. הפסלים הנפרשים בשדרות רוטשילד: משלושת העיגולים של קדישמן שמצליחים לעמוד איתן ולשאוף לשמיים גם כשנראה שאוטוטו יפלו, דרך "יסוד" הבית הבנוי אל תוך הקרקע ששתל מיכה אולמן בשדרה, אל דיזינגוף הרוכב על סוסתו 'מהירה' ומשם אל תוך עולמו הייחודי של נחום גוטמן ולמזרקת הפסיפס שתיכנן הלז בתחילת השדרה. בניין אקלקטי או באוהאוס? כולנו עכשיו שולטות בסגנות הבנייה של העיר הלבנה...
כדי שנזכור שלא לבד אנחנו והעולם רחב ומגוון הכניס אותנו האיש למפגש עם בעליה של גלריית היבינו* המביאה את תרבות יפן לתוך הרחוב התל-אביבי. למדנו שם איך ביפן כל דבר, אפילו צחצוח שיניים הוא טקס ולכל פריט קטן כגדול יש סיפור, חשיבה ועומק. פרטים קטנים, נתונים, חשובים מאוד ליפנים סיפר בעל הגלריה, זו תרבות שמשמרת את ערכיה וההיסטוריה שלה בדגש הרב שהיא שמה על חינוך. הבנות, הקשיבו בריכוז והביטו בהשתאות בעדינות העיצובים שהקיפו אותן. והאיש אשר הכניס אותן לרגע קט לעולם אחר וחדש, הביט מהצד וחיוך של אושר רחב חומק מתחת למשקפיו הירקרקים.
כך, בחום אנושי נדיר ובחדווה של מי שעושה באהבה וברצון, של מי שהעיר היא עירו וביתו והוא גאה ונבוך בה בו זמנית, הוביל אותנו האיש בשביליה. הוביל, הדריך ולבסוף גם הודה "ותודה שנידבת אותי!" אמר והוסיף "תמיד, תזכרי, תמיד וכל מה שתצטרכי."
* ביפנית: יום יום.
הבוקר הוא הוביל את בנות המכינה הקדם צבאית למנהיגות במגדל העמק בסיור מכיכר הבימה אל מוזאון נחום גוטמן. הוא התחיל בקשרי אבות בנים כשהסביר להן על המחווה של דני קרוון הפסל שהציב עץ מוקף גבעה מוגבהת ברחבת הבימה המחודשת כהדהוד לגן יעקוב, הגן הותיק ששימר שלושה עצי שקמים בוצע בזמנו ע"י אביו, אברהם קרוון, שהיה אדריכל נוף בעריית ת"א וממוקם בדיוק בצדה השני של הרחבה. בעוד חברי מדבר מול עיני הבנות הקשובות, נזכרתי בפעם הראשונה בה פניתי אליו.
היה זה בשיא הבלגן של מלחמת לבנון השנייה. התארגנות אזרחית מקומית של חברות הובילה בגדים וציוד לחיילים בצפון וגילתה שלמרבה הבושה גם אוכל חסר שם. האיש, בעליה של מסעדת פלאפל, קיבל את הטלפון ממני בהתרגשות רבה: "תגידי איפה ומתי, אני בא!" אמר ללא היסוס. אני לא זוכרת כמה מנות יצאו מהעמדה המאולתרת שהכין אי שם בגבול הצפון באותו יום, אני כן זוכרת את הטלפון שקיבלתי אחר כך שאמר " כל-כך שמחתי שיכולתי לעשות את זה, תודה שנידבת אותי!"
הסיור הבוקר היה מבחינת הבנות כמו טיול בחו"ל. לא שהן לא היו קודם לכן בתל-אביב אבל מה שהוא הראה, הסביר, סיפר והכיר להן, הכל היה חדש. הפסלים הנפרשים בשדרות רוטשילד: משלושת העיגולים של קדישמן שמצליחים לעמוד איתן ולשאוף לשמיים גם כשנראה שאוטוטו יפלו, דרך "יסוד" הבית הבנוי אל תוך הקרקע ששתל מיכה אולמן בשדרה, אל דיזינגוף הרוכב על סוסתו 'מהירה' ומשם אל תוך עולמו הייחודי של נחום גוטמן ולמזרקת הפסיפס שתיכנן הלז בתחילת השדרה. בניין אקלקטי או באוהאוס? כולנו עכשיו שולטות בסגנות הבנייה של העיר הלבנה...כדי שנזכור שלא לבד אנחנו והעולם רחב ומגוון הכניס אותנו האיש למפגש עם בעליה של גלריית היבינו* המביאה את תרבות יפן לתוך הרחוב התל-אביבי. למדנו שם איך ביפן כל דבר, אפילו צחצוח שיניים הוא טקס ולכל פריט קטן כגדול יש סיפור, חשיבה ועומק. פרטים קטנים, נתונים, חשובים מאוד ליפנים סיפר בעל הגלריה, זו תרבות שמשמרת את ערכיה וההיסטוריה שלה בדגש הרב שהיא שמה על חינוך. הבנות, הקשיבו בריכוז והביטו בהשתאות בעדינות העיצובים שהקיפו אותן. והאיש אשר הכניס אותן לרגע קט לעולם אחר וחדש, הביט מהצד וחיוך של אושר רחב חומק מתחת למשקפיו הירקרקים.
כך, בחום אנושי נדיר ובחדווה של מי שעושה באהבה וברצון, של מי שהעיר היא עירו וביתו והוא גאה ונבוך בה בו זמנית, הוביל אותנו האיש בשביליה. הוביל, הדריך ולבסוף גם הודה "ותודה שנידבת אותי!" אמר והוסיף "תמיד, תזכרי, תמיד וכל מה שתצטרכי."
* ביפנית: יום יום.