אוה
גבורה נשית, חנוכה תשע"ד

בקיץ 2010 החלטתי לתעד חלק מסיפורי החיים שנשמעו במהלך מפגשי פריחה. המחשבה מאחורי ההחלטה הייתה שחד-פעמיות המפגש וכמות המאזינות אינם הכרה והוקרה מספקת לסיפורי החיים המדהימים שנחשפו-חלקם בפעם הראשונה- ויש מקום לספר אותם הלאה. אחד מהם הוא סיפור חייה של אוה נהיר שמפאת גילה המתקדם [אז..] הייתה מושא ראשון לראיון, אשר הלך והתמשך על פני מספר חודשים. 
מה חדש?
השעור של אוה רגע לפני יום הכיפורים תשע"ו ושבועות ספורים לאחר מותה של אוה נהיר, פנתה אלי חברת קיבוץ שער העמקים תמר ראובני והזמינה אותי לכתוב כמה מילים לשעה שתוקדש לאוה ביום הכיפורים תחת הכותרת "השיעור של אוה". אלו הדברים שנשלחו והוקראו במפגש שלא נכחתי בו:
My dear Friend, Eva "my deart IDIT COMM TO VISIT ME I AM WELL SEND YOU MY LOVE eVA"
הסיפור של אוה, הנר השמיני ישראל. באפריל 1966 בגיל 48 עליתי ארצה. הגעתי לשער העמקים כי היו לי פה חברים יוגוסלביים ובתי הייתה פה נשואה לחבר קיבוץ. הלכתי לאולפן בבת-גלים. משה נהיר היה אלמן, אב לשני בנים. אשתו הראשונה, אשר נפטרה אחרי שנים רבות של מחלת הסרטן, הייתה יוגוסלבית אף היא והוא היה מרומניה. בנו הבכור אסף היה כבר נשוי ואילו עמוס בנו הצעיר שהיה בן שבע כשאימו חלתה, היה עכשיו בן שלוש עשרה, ילד ממורמר שעשה בעיות רבות בבית ובבית הספר. משה חיפש אשה שתוכל להיות אם לבנו הצעיר.
הסיפור של אוה, נר רביעי 13.10.1944 בבלגרד כבר נלחמו  וראדה, שהחלים, הצטרף למלחמה.  ב-20 לאוקטובר בלגרד שוחררה מהכיבוש הנאצי והיתה חופשית. ראדה אמר לי לקחת במזוודה את כל הניירות שלנו, את כל  החומר המתעד את מה שעשינו במהלך המלחמה ולהביא לממשלה החדשה של הפרטיזנים.
הסיפור של אוה, נר שלישי ההתנגדות. ב-7 ביולי 1941 בפעם הראשונה בסרביה, הפרטיזנים התארגנו והתנפלו על שיירה של גרמנים. כך התחיל המרד נגד הנאצים. התחלנו מחפשים קשרים עם לוחמים ביערות, אבל מה שהם רצו מאיתנו היה שנשאר בכפר ופה ושם כשהייתה שיירה גרמנית שלחו אותנו לשים פצצות. זה לא היה צבא מאורגן אלא גרילה. המשכנו לחיות בבית.  ביומיום עבדנו בשדה. לפעמים תרגמתי מכתבים שהגיעו מהשבויים בגרמניה וקיבלתי חריץ גבינה. היינו עניים ורעבים ומלאי כינים. החותנת שלי אמרה שבגלל שראדה חולה אני צריכה לעבוד עבור שניים כי גם ראדה אוכל. ככה נהגו בי עד אוקטובר  1941.
...
כניסה לחברים
הסיפור של אוה, נר שביעי
שנים שמרתי על קשר עם החוקר שתשאל אותי בגוליוטוק והפך לימים לבעלה של מנהלת המחנה. התברר לי שבהגיעם למחנה הם כבר ידעו את כל הסיפור שלי ומה שעמד מאחוריו, ידעו שאני יושבת לחינם ושמרו עלי. האי שימש כמחנה כליאה, מ-1948 ועד בנובמבר 1953 כשכל הנשים הכלואות בו שוחררו.


זאת ועוד...
הסיפור של אוה, נר שישי
באוקטובר ... הגיעה מפקדת חדשה. וכשכולנו עמדנו, היא הסתכלה עליי ואמרה "את נראית כמו אווה פאניצש". לא הכרתי אותה וחשבתי שהשתגעתי ויש לי הזיות. כל הלילה לא נרדמתי...מאיפה שתכיר אותי? למחרת, בקשתי פגישה איתה. היא קיבלה אותי, הזמינה אותי לשבת ולעשן, אסור היה לי.
זאת ועוד...
הסיפור של אוה, נר חמישי
באוניה היתה פאניקה. כולנו פחדנו שעומדים לזרוק אותנו לים. בוסה ואני היינו יחד,  לא כל-כך פחדנו. אחרי כמה שעות הפלגה האוניה עגנה ושמענו צעקה איומה. פתחו את דלתות בטן האנייה, אור שמש בוהק סינוור אותנו. היינו על אי בלב ים. לעולם לא אשכח את  האישה עם זוג עיניים ירוקות רעות שמשכה אותי מבטן האנייה והשליכה אותי על סלע. היו צעקות חזקות ושירה נוראית. נשים עמדו בשתי שורות. בין שתי השורות היינו אנחנו אמורות לעבור. תוך כדי מעבר קיבלנו מכות אכזריות מהנשים, עם ידיים, רגליים, קללות, יריקות, סטירות... כל הנשים הללו הן היו נשים אסירות, כמונו.
זאת ועוד...
לכל הפעילויות