אוה
בקיץ 2010 החלטתי לתעד את סיפור חייה של אוה נהיר  Eva Nahir Panić - שהייתה אז צעירונת בת 92 - ולתמלל את המונולוג הלא יאומן, בהצמדות מירבית לשפה העברית המיוחדת שאיפיינה אותה. מדי שבוע הגעתי לביתה בשער העמקים, חלפתי על פני שיחי ציפור גן העדן שחיפו על המבואה והקיפו את החניה המכורה של הקלנועית עליה דהרה בשבילי הקיבוץ מבקרת יום יום את החולים והזקנים שהיו רובם צעירים ממנה בשנים רבות.

על השולחן בפינת האוכל חיכו לי כוס קפה ועוגת זאכר, אל מול הכרזות של "נשים בשחור" הייתי יושבת עם עט ומחברת כתלמידה בפני הרבה שלה, שואלת, מקשיבה, רושמת ומנסה להבין שיעור ענק בהסטוריה פרטית ועולמית.  לא ידעתי כמובן שאוה תלך לעולמה חמש שנים מאוחר יותר אחרי מחלה קצרה כשהיא כמעט בת 97. לא צפיתי שסיפורה יהיה הבסיס לספרו של דויד גרוסמן, שהיה לה חבר שנים רבות, "איתי החיים משחק הרבה" שיצא לאור בשנת 2019 כשלוש שנים אחרי לכתה. 

את שמונת פרקי חייה האמיתיים אוה פאניץ, ורה בסיפרו של גרוסמן, ניתן לקרוא ברצף כאן.
מה חדש?
ומה אוה הייתה אומרת? מה הייתה אוה אומרת אילו ראתה תמונתה בראש מוסף ספרים של הארץ?מה הייתה חושבת על הספר של גרוסמן אילו קראה אותו, אחרי שתורגם לגרמנית כמובן?האם הייתה מבינה את מאמר הבקורת הארוך של מייקי דגן? אני לא לגמרי הבנתי. מודה.מה הייתה אומרת על המצב הפוליטי והבחירות הקרבות בצעדי ענק?* תשובות לשאלה האחרונה... בקרוב.
השעור של אוה רגע לפני יום הכיפורים תשע"ו ושבועות ספורים לאחר מותה של אוה נהיר, פנתה אלי חברת קיבוץ שער העמקים תמר ראובני והזמינה אותי לכתוב כמה מילים לשעה שתוקדש לאוה ביום הכיפורים תחת הכותרת "השיעור של אוה". אלו הדברים שנשלחו והוקראו במפגש שלא נכחתי בו:
My dear Friend, Eva "my deart IDIT COMM TO VISIT ME I AM WELL SEND YOU MY LOVE eVA"
הסיפור של אוה, פרק שמיני ישראל. באפריל 1966 בגיל 48 עליתי ארצה. הגעתי לשער העמקים כי היו לי פה חברים יוגוסלביים ובתי הייתה פה נשואה לחבר קיבוץ. הלכתי לאולפן בבת-גלים. משה נהיר היה אלמן, אב לשני בנים. אשתו הראשונה, אשר נפטרה אחרי שנים רבות של מחלת הסרטן, הייתה יוגוסלבית אף היא והוא היה מרומניה. בנו הבכור אסף היה כבר נשוי ואילו עמוס בנו הצעיר שהיה בן שבע כשאימו חלתה, היה עכשיו בן שלוש עשרה, ילד ממורמר שעשה בעיות רבות בבית ובבית הספר. משה חיפש אשה שתוכל להיות אם לבנו הצעיר.
הסיפור של אוה, פרק שביעי שנים שמרתי על קשר עם החוקר שתשאל אותי בגוליוטוק והפך לימים לבעלה של מנהלת המחנה. התברר לי שבהגיעם למחנה הם כבר ידעו את כל הסיפור שלי ומה שעמד מאחוריו, ידעו שאני יושבת לחינם ושמרו עלי. האי שימש כמחנה כליאה, מ-1948 ועד בנובמבר 1953 כשכל הנשים הכלואות בו שוחררו.
...
כניסה לחברים
הסיפור של אוה, פרק ראשון
אני אשה פמיניסטית וסוציאליסטית. 

ממתי אני סוציאליסטית ? מאז שהיטלר עלה לשלטון ב- 1933 והצטרפתי למפלגה הסוציאליסטית. שם לא שאלו אם את יהודיה או צוענייה. היינו צעירים, היינו אקטיביסטים. אני מבית בורגני עשיר אך בחרתי בשמאל.
זאת ועוד...
מכתב געגועים
במסגרת "תרגילים בהשראה", קורס כתיבה בהנחיית המשוררת Maya Tevet Dayan , קיבלנו משימה לכתיבת מכתב. הנה המכתב. געגוע לאישה יקרה שהייתה לי לחברה מגיל 90 ועד מותה והיא בת 97 -
זאת ועוד...
שיחק אותה גרוסמן, "אתי החיים משחק הרבה" - בקורת קריאה משוחדת
וואי, כמה קשה לקרוא ספרות בדיונית על סיפור חיים אמיתי, ועוד כזה שהכרתי מקרוב!
"הרבה אנשים לא מצליחים לצלוח את עמודיו הראשונים של הספר" אמרה לי סמדר, נכדתה המקסימה של אוה נהיר שחיה בקיבוץ שער העמקים "אותי הפער הזה שיחרר ממש" היא הוסיפה ואמרה " מרגע שהתחלתי לקרוא בו והבנתי שיש פה סיפור של גרוסמן ולא שלנו, זרמתי ונסחפתי!"

זאת ועוד...
לכל הפעילויות