הסיפור של אוה, פרק חמישי

באוניה היתה פאניקה. כולנו פחדנו שעומדים לזרוק אותנו לים. בוסה ואני היינו יחד,  לא כל-כך פחדנו. אחרי כמה שעות הפלגה האוניה עגנה ושמענו צעקה איומה. פתחו את דלתות בטן האנייה, אור שמש בוהק סינוור אותנו. היינו על אי בלב ים. לעולם לא אשכח את  האישה עם זוג עיניים ירוקות רעות שמשכה אותי מבטן האנייה והשליכה אותי על סלע. היו צעקות חזקות ושירה נוראית. נשים עמדו בשתי שורות. בין שתי השורות היינו אנחנו אמורות לעבור. תוך כדי מעבר קיבלנו מכות אכזריות מהנשים, עם ידיים, רגליים, קללות, יריקות, סטירות... כל הנשים הללו הן היו נשים אסירות, כמונו.

הגענו לכלא ענק שהקים משטר טיטו, אליו נוקזו כל מי שנחשבו למתנגדי המשטר ולתומכי סטלין והרוסים. אי בלב הים האדריאטי, צריפים ומבני אבן. הגענו ל- Goli-Otok, האי העירום.

האי הערוםהעיקרון ה"חינוכי" באי היה - בקבלת "משלוח" נשים חדש נבחנו הנשים בשינוי שעברו ובשינאת האויב. אנחנו היינו האוייב הסטלינסטי, תומכות סטלין. הן היו צריכות להוכיח את עצמן. מאחורי כל כמה נשים עמדה אשה אחת שכבר עברה הכשרה של המשטרה והיא הסתכלה אם נתת מספיק מכות. זאת הייתה שיטה שלא הייתה בשום מקום אחר בעולם: קומוניסטיות מכות קומוניסטיות, נשים מכות נשים. חוץ ממפקדת המקום שהיתה משרותי הבטחון, כל ה"סוהרות" היו נשים אסירות שעברו רויזיה, מהפך. לא יכולת לידעת במי לתת אמון כי כולן היו נגד כולן.

כשעברנו בינהן היכו, ירקו, צרחו, ושרו שירים שיהרגו אותנו אם לא נשתנה וכולנו צריכות ללכת בדרך של טיטו שהוא הג'ינייה, גאון. הן צעקו ושרו:  "עד שטיטו לא עומד בבלגרד אף אחד לא ייתן לנו פקודות.." לקולות הרמים האלו הכל קרה: הפשיטו אותנו מבגדנו.  במקומם נתנו לנו סמרטוטים, בגדים שלא התאימו, בלי כפתורים. קיבלתי נעליים מספר 42 מגומי שהידקתי עם חוט ברזל. נראינו כמו דחלילים .

בששת השבועות הראשונים היינו בצריף האיזולציה, בידוד, שם עברנו את החקירות הראשונות. יום ולילה, יום ולילה ללא הפסקה. אותי לא חקרו בלילה אבל בוסה נחקרה בלילה והייתה כולה פצועה בישבן מההצלפות. בכל לילה שמתי עליה סמרטוט רטוב כדי שהתחתונים שלה לא ידבקו לבשר. ביום התחלנו לעבוד עבודת פרך, להעלות את האבנים להר ולהוריד. מהלך סיזיפי וסתמי כדי שנרגיש לא שוות שלא צריכים אותנו לכלום. מהבוקר עד הערב.

האי הערום כשמו כן הוא, אבנים, שיחים קוצניים והרים. אין צל, אין מסתור, אין חיים. 

כשהגעתי היה זה חודש אפריל, באוקטובר באה מפקדת חדשה. כשקיבלנו את פניה, הורו לנו להצדיע במוהל יד היטלרי. סירבתי ונשכבתי על הארץ. המפקדת הורתה לנשים לעבור על גופי וככה כל דיירות הצריף עברו על גופי. 

אחר כך חילקו אותנו לארבעה צריפים של 200-300 נשים בכל צריף ובוסה הייתה רחוקה ממני. התחילה תקופת עבודת הפרך. "לנו יש זמן ופה יש מספיק אבנים לסחוב" הם אמרו לנו. לי בראש התרוצצה רק מחשבה אחת: "אם אביא את האבן אל ההר למעלה מחכה לי טיאנה...הרופא על ההר, הוא יבריא את טיאנה...למטה דימינתי בית מרקחת אליו אני צריכה לרדת להביא לה תרופות. אני צריכה לצאת מפה בחיים" חשבתי כל הזמן "כי אין לה אף אחד חוץ ממני". כל הזמן הקול מבפנים אמר לי "תסחבי, אוה, טיאנה מחכה לך." כשנכלאתי הייתה טיאנה רק בת שש.

אבנים וצחיחות

ארבע נשים היו מחזיקות מעין אלונקה ועליה אבנים. לפעמים נפלה לי האבן מהאלונקה ואז הביאו אותי אל מתחת לעץ וקיבלתי מכות, עם חוט ברזל מצוייד במסמרים, על הרגליים. למחרת, במסדר הבוקר אחרי המכות, נעמדה  מאחורי בחורה גדולה ומאוד חזקה למראה. פחדתי מאוד שיצוותו אותי איתה לאלונקה. היא היתה מפחידה. לא ידעתי למה היא עומדת אחרי, פחדתי שתשתמש בכוח שלה נגדי. הלכנו לעבודה, היא העלתה על האלונקה אבן די גדולה. כשהרמתי את הצד שלי באלונקה משהו לא צפוי קרה. לא היה לי כבד. האשה הזרה שמה את כל משקל האבן על הצד שלה. לא הבנתי מה קורה.. מה גורם לה לנהוג ככה.

"זאת רוג'טה שלי"אסור היה לנו לדבר, רק  לעבוד ביום ולעמוד בחצר בלילה. היינו בוייקוט, בעונש, והוצמדה לנו משהי שתישמור עלינו, כל הזמן. אחרי שלושה ימים הופיעה על הקיר כתובת שחשפה את העזרה שלה. זו הייתה אחת הצורות בהן הלשינו הנשים זו על זו. העונש שלנו לא בוטל עדיין ולא יכולתי לשאול אותה למה היא עוזרת לי. למרות ההלשנה והסיכון היא המשיכה. כשהורידו את איסור הדיבור, אחרי 3 חודשים, יכולתי סופסוף לשאול אותה והיא ענתה "שמעתי שאת אלמנה וגם אמא לילדה, אני רק בת 18, איכרה פשוטה וחזקה. חשבתי לעצמי שאולי אני יכולה להציל אותך" שמה היה רוג'טה.
שנים רבות נשארנו בקשר רוג'טה, בוסה ואני. 

לפני עשרים שנה, כשבוסה חזרה מביקור שערכה אצלי בשער העמקים, היא התקשרה אליה לספר לה. רוג'טה התרגשה כל כך שקיבלה התקף לב ומתה.  היום הקשר נמשך עם בנה. 

בגוליאטוק היה מקובל שעד שלא מקבל אותנו הקולקטיב אנחנו תחת עונש. ביום עובדות באבנים ובלילה חקירות בעמידה. ככה נשברו הרבה מהנשים ואמרו את מה שהחוקרות רצו לשמוע. כל לילה שאלו אותי "מה היו הקשרים של הבעל שלך עם המשטרה הרוסית החשאית?"  "פה מת לא מדבר! את תדברי במקומו אוה פנוביצש!" ואני כל הזמן חוזרת ואומרת להם  "אני לא יודעת"... באמת לא ידעתי. והן ממשיכות... "את תדברי!! ימאס לך לעבוד כל היום ולא לישון בלילה. את עוד תדברי!"

4,000 נשים היו שם באי הזה. החדשות היו בעבודת פרך , עד שיודו בפשעים שלהן ויעשו "תיקון". האחרות עבדו בשדות, במטבח, בגן הירק, במתבן, במכבסה. אלו שעשו רויזיה, שינוי של העוינות שלהן, כתבו עיתוני קיר עם חומרי תעמולה והפיקו "הצגות תאטרון" עם מוסיקה וסקטצ'ים, מערכונים. פחדנו מהתאטרון שלהן כמו מאש...ידענו שהן כתבו הצגות בהן צחקו עלינו והעלילו עלינו אשמות. לא הייתה לנו דרך להתגונן. היינו מנותקות ומעונות.
זאת ועוד...

לקריאת ההמשך...
לראש הדף
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה
‏לא יאומן הסיפור הזה.. איך אפשר לעבור את כל זה..אישה אמיצה! טלי ‏טל גבעון ‏@ 01 דצמ 2013 19:24