הסיפור של אוה, נר שני

מלחמה. הגנרל עמד בהבטחתו והעביר את ראדה לתפקיד מדריך בבית ספר לרכיבה לקצינים בפאתי בלגרד. שם, בזמון [Zemun] התחלנו את חיינו המשותפים. שלושה חודשים גרנו בדירה חדשה שאבא סידר לי כמו למלכה, ואז פרצה המלחמה ואני עזבתי הכל. 


ראדה מתחרה בקפיצותחודש לפני שפרצה המלחמה נסעתי הביתה לדבר עם ההורים, מה עושים עם תפרוץ מלחמה כי ידענו שיוגוסלביה חתומה על חוזה ריבנטרוף ושיכולה לפרוץ מלחמה. אבא נתן לי אקדח ואמר "שניכם קומוניסטים, תלכו להלחם נגד היטלר. אוה, אל תלכי למחנה. תשמרי את הכדור האחרון בשבילך. תתאבדי. רק אל תלכי למחנה ריכוז" הבטחתי לו שכך אעשה.

 27/03/1940 יוגוסלביה שברה את הסכם ריבנטרוף. יצאנו להפגין "יותר טוב למות מאשר לחיות תחת כיבוש. " כמה ימים אחר כך, הגיעו כ- 1500 מטוסים גרמניים והפציצו את בלגרד כעונש.

התחלתי את המסע שלי לבית הוריו של ראדה. הכרתי אותם מעט כשנסעתי עם אמא, לפני החתונה, לבקר את ראדה במקדוניה ולהוציא אישור מזוייף שאני פרבוסלאבית [כדי שאוכל להתחתן בכנסיה כנוצריה אורתודוכסית]. בדרך חזרה ממקדוניה עברנו דרך הכפר שלהם ופגשנו אותם. לי היה המפגש מצויין, לאמא, שגדלה בעיר, זה היה גהנום: אין דרך לכפר. 6 ק"מ של נסיעה בעגלה וסוס חוצים נחלים בבוץ.

עם החם, החמות והאחיין בכפרהחייים בכפר היו פשוטים: היה חור באדמה כבית שימוש, היו פרעושים, הבית שראדה בנה בכספו היה כבר מוכן אבל כולם גרו באסם עם החיות. הבית היה מפואר מדי בשבילם, הם לא היו רגילים לזה. אמא ואני ישנו בבית. הם השאילו עבורינו מיטה מקש. לי לא היה אכפת אבל אמא חשבה שזה נורא. בגלל הביקור הזה היא לא הסכימה לבוא ולהסתתר שם בזמן המלחמה, גם כשהסוף כבר היה ברור. הוריו של ראדה היו כפרים. לא ידעו בכלל שיש יהודים. אבל מאוד אהבו אותי. "אם הבן שלנו בחר בך זה אומר שאת מלאך" אמרו לי. הם העריצו את ראדה. כל הכפר בה לראות אותי. בחיוך הם התלוננו ש- "אין לאוה שרירים ואיך היא תוכל לעבוד?". 


ביוני 1940, נעלתי הבית, עזבתי בו הכל והתחלתי ללכת ברגל להורים שלו ואיתי בחורה אחת, שכנה ממגורי בית הקצינים [כולם גוייסו למלחמה].  התחיל להיות קר ומושלג. הנעליים כעמט התפרקו כי הלכנו 100 ק"מ ברגל. הדרכים היו מלאות באנשים שחיפשו לאן ללכת ואיפה להסתתר מההפצצות הגרמנים על בלגרד. לאחר כשלושה ימים הגענו לכפר, אני והחברה שלי. בבית היו רק הנשים כי הגברים היו מגויסים.

ראדה היה עם היחידה שלו בקרואטיה. היה עוני בבית 50 ק"ג גרגרי תירס ו-2 ק"ג שומן חזיר. זה מה שהיה. אחרי יומיים-שלוש שמענו שהצבא התפרק והגרמנים תפסו את כל מקומות הישוב. אלינו הם לא הגיעו כי לא הייתה דרך, והיה נהר קטן לחצות. כמה ימים אחרי הגעתי, חזרו גיסי והחותן שלי. התחילו להתפרסם מודעות מי נפל במלחמה ומי בשבי. החברה שלי עזבה ואני התחלתי דואגת.

אחרי שלושה שבועות לשהייתי בכפר, אמרתי לחותן שלי שראדה לא מופיע באף מודעה ואני חייבת ללכת לחפש אותו. הוא אמר "את לא יכולה לזוז מפה, את יהודיה ואין לך ניירות." אמרתי לו, "ואם יהיו לי ניירות, תלך איתי?" והוא ענה בזלזול, "אם יהיו לך אני אלך."  

ירדתי 27 ק"מ למקום שהיו בו גרמנים, אמרתי להם שאני הונגריה, לא רוצה לחיות בסרביה, המצאתי סיפור שהבעל שלי סרבי ואני לא יודעת איפה הוא ובקשתי שייתנו לי מסמכים שיאשרו שאני הונגריה כדי שאוכל ללכת לזמון, לעיר בה נמצא הבית שלי. בסרביה הייתה עוינות גדולה נגד הגרמנים ככה שלא הלשינו. הקצין הנאצי כל-כך התרשם מזה שאני יודעת גרמנית שהוא אמר שייתן לי מה שאני רוצה אם רק אשב ואדבר אתו כי איש לא דיבר שם גרמנית- או שפות אחרות- הם היו אנשים פשוטים בכפרים ובעיירות האלו, והוא, הנאצי, לא דיבר עם איש כבר כמה שבועות. עוד סיפרתי לו שהחותן שלי לא נותן לי לנסוע בלעדיו ובקשתי שיוסיף גם את שמו לאישור והוא הסכים. התנאי היה, שאשב ואדבר אתו עוד קצת. קיבלתי "נייר" עם צלב קרס המאשר לי לנוע חופשייה בכל הדרכים.

מהרשת, זמון 1941חזרתי לכפר, הראיתי לחותן את המסמך ויצאנו לדרך, ברגל. הלכנו דרך ההרים, לא בכבישים, בלילות הסתתרנו בדיר עיזים, על  ערמה של קש. אני ישנתי והוא שמר עלינו עם האקדח שלי. אחרי יומיים וחצי הגענו לבלגרד, לחלק הסרבי, הכבוש.

לפני המלחמה הכל היה יוגוסלביה. בזמן המלחמה קרואטיה הייתה פשיסטית, שיתפה פעולה וסרביה הייתה תחת כיבוש נאצי.  היה כבר כמעת שמונה בערב כשהגענו, שעת עוצר תחת הכיבוש הנאצי. הגענו עד ליד גשר הרוס שהחיילים הסרבים הפציצו אותו לפני שנסוגו  אבל אני לא ויתרתי. רציתי לחצות אותו לזמונד, לבית שלי. זמונד הייתה מצידו השני של הגשר המופצץ, טריטוריה של קרואטיה  משת"פים שלא היה עליהם עול כיבוש. הגשר, בחלקו התקין, היה מלא ברכבי צבא. לפתע ראיתי רכב עם דגל הונגריה. צעקתי לו בהונגרית [שפה שידעתי מהבית] שייקח אותנו ולהפתעתי הוא הסכים.

מהרשת, זמון במלחמההגענו לבית. הבית היה מואר ומלא חיילים גרמניים וזונות בעיצומה של מסיבה. מכוסות הקריסטל שלי הם שתו וזרקו אל מעבר לחלונות. החותן שלי אמר שבאנו לחינם ולא נמצא דבר. ישבנו על הדשא לפני הבית. באחת עשרה בלילה, אמרתי שאני הולכת לשאול את הרוסייה שגרה בשכנות, אולי שמעה משהו על ראדה. נעמדתי ליד הבית שלה והתחלתי לקרוא לה " ויירוצ'קה, ויירוצ'קה!"  ומתחת לרגלי, על הדשא, שכב ראדה ואמר "מיקו [כך הוא כינה אותי], מהשמיים שלחו לי אותך! רק לפני חצי שעה הגעתי לפה בזחילה. שלושה שבועות זחלתי בלילות והסתתרתי בימים ביערות ובאתי לשאול אותה, את השכנה, אם היא יודעת איפה את." ראדה היה פצוע. הוא  ברח בקפיצה מקומה שנייה של מבנה בו כלאו אותו הפשיסטים הקרואטים, אבל הוא היה בחיים! סחבתי אותו עד החותן שלי ואמרתי לו "הנה, מצאתי לך את הבן". זאת אהבה גדולה.

pontoon bridge zemun 1941, מהרשת
באחת בלילה החלו יוצאים מהשער כל החיילים והזונות.  "עכשיו אני נכנסת," אמרתי לחותן "אם יש שם עוד מישהו, אהרוג אותו עם האקדח." סיכמנו שהוא יחכה ליד דלת המטבח. היו לי שש מזוודות בבית. התחלתי לזרוק לו מהדלת  סדינים, בגדים, שמיכות. במזוודות שמתי חפצים ואת כל השאר קשרנו בשמיכות. החותן התחיל לסחוב את זה לגשר הפונטוני (pontoon bridge) גשר סירות צף. נכנסתי למזווה למדפי הריבות. באחת הצנצנות החבאתי עם פרוץ המלחמה, את התכשיטים של אמא מוסתרים אחרי שורות של ריבה. הגרמנים לא מצאו את זה. אני כן.

בחמש בבוקר היינו עם ראדה ליד הגשר. הראתי לאחד האיכרים את סכו"ם הכסף ובקשתי שיעביר אותנו לבלגרד עם ראדה הפצוע. הוא הוריד אותנו ליד השוק. נכנסתי לבית קפה והצעתי יהלום תמורת עגלת שני גלגלים וסוס. העמסנו הכל והתחלנו במסע חזרה שבסופו הגענו לפאתי הכפר שלנו. הצעתי לחותן שנחכה לחושך, כדי שאף אחד לא ידע שראדה שם, אפילו לא אחיו, רק אני והוריו. פחדתי שילשינו עליו. וכך עשינו. בימים הבאים, רפאה החותנת שלי בעזרת מני משחות מצמחים את הפצע. ראדה שלי חזר לחיים, הוא שרד.  
זאת ועוד...

המשך יגיע מחר...
לראש הדף
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה
‏תודה תודה תודה תודה נשאבתי לסיפור איזה אומץ ותושיה ממתינה לסיפור הנר השלישי חג שמח נעמי ‏נעמי גולן ‏@ 29 נוב 2013 15:01
‏כן טלי, השנה שמונת ימי גבורת אוה. הסיפור עד עכשיו הוא רק הפרומו... ‏עדית שגב ‏@ 29 נוב 2013 09:05
‏אז זה בהמשכים..איזה יופי..מתאים לרעיון החנוכה ההמשכיות הזאת..סיפור מקסים ומרתק..ממשיכה לעקוב.. :-) טלי ‏טל גבעון ‏@ 29 נוב 2013 08:52