הסיפור של אוה, נר שלישי

ההתנגדות. ב-7 ביולי 1941 בפעם הראשונה בסרביה, הפרטיזנים התארגנו והתנפלו על שיירה של גרמנים. כך התחיל המרד נגד הנאצים. התחלנו מחפשים קשרים עם לוחמים ביערות, אבל מה שהם רצו מאיתנו היה שנשאר בכפר ופה ושם כשהייתה שיירה גרמנית שלחו אותנו לשים פצצות. זה לא היה צבא מאורגן אלא גרילה. המשכנו לחיות בבית.  ביומיום עבדנו בשדה. לפעמים תרגמתי מכתבים שהגיעו מהשבויים בגרמניה וקיבלתי חריץ גבינה. היינו עניים ורעבים ומלאי כינים. החותנת שלי אמרה שבגלל שראדה חולה אני צריכה לעבוד עבור שניים כי גם ראדה אוכל. ככה נהגו בי עד אוקטובר  1941.

בכפר של ראדה מוקפים במשפחה ואיכרים

אסם חרב וסולם בסרביה, אילוסטרציההלידה. גיסתי, אחותו של ראדה, עמדה ללדת. בסרביה ילדו באסם, בעמידה על סולם. החותנת שברה ביצים סביב היולדת ומלמלה תפילות. לפעמים זה עבד אבל בלידה הזאת כלום לא עזר. היום עבר והצרחות מהאסם לא פסקו. אמרתי לראדה שאני הולכת לעזור. הוא לא אהב את זה, לא מקובל. הוא לא רצה שארגיז את אימו. בחצות נשברתי ובאתי לאסם. גיסתי הייתה מעולפת על הסולם. צעקתי על החותנת שתשכיב אותה על קש ותדליק אש לחימום ובלי להסס לקחתי מזמרה וחתכתי אותה. הילדה נורתה כמו תותח. היא לא נשמה, שאבתי את הליחה ממנה בפי, היא לא בכתה. העברתי אותה מקערת מים קרים קרים לקערת מים חמים הלוך ושוב עד שהתחילה לבכות. ככה יילדתי את הגיסה שלי והצלתי את בתה.
איך ידעתי מה עושים? 
קראתי את הספר של קרונין כוכבים מציצים מרום-The Stars Look Down, 1935 ושם היה תיאור של לידה. מטבעי הייתי ועודני לוחמת לזכויות אדם. בגלל זה אמילי, נכדתי, כתבה לי ליומולדת שמונים:
 "Your way is my way. There are only good and bad people, not good and bad nations".   

למחרת בבוקר, החותנת כבר רצתה לרחוץ את התינוקת במים קרים. ככה זה בכפר, "שאם היא לחיים היא תחיה ואם לא אז כנראה שדינה למות". הפעם, לא הסכמתי. עד היום, ה"תינוקת" הזאת, כותבת לי מכתבים ומזכירה את הסיפור שגדלה עליו.  מרגע זה לא הרשו לי ללכת לעבוד בשדות. הפכתי למטפלת של הילדה, למבשלת בהבית, והוטל עלי גם לטפל בחיות. הייתי בת 23. 

באוקטובר 1941 יצאו מהעיר בה גדלתי קבוצת סרבים שהיו שם בעבודה. אבא שילם להם הובלה של החפצים שלהם בתנאי שיקחו אלי את הרהיטים שלי. ככה שלח לי אבא את הרהיטים שלי הנמצאים עד עצם היום הזה בכפר, ושלח לי גם קמח וסוכר ו-30 ליטר שמן וכסף. הכסף איפשר קנייה של 500 ק"ג תירס והיה לנו לחם. גם פרה קניתי- עד אז לא הייתה להם- וגם חזירה עם 8 חזירונים שיכולנו לאכול. היה לנו לפתע גם בשר טרי וגם מעושן. יותר לא היינו רעבים.

ההוריםהצלחתי לעמוד בקשר עם ההורים שהיו תחת כיבוש ההונגרים עד 1944. היה להם בסדר, החיים היו פחות
או יותר נורמליים. הם שלחו לי מכתבים וכסף דרך פשיסט קרואטי  שאשתו הייתה יהודיה וגרה אצל הורי. כל חודש הוא הצליח להביא לי מכתב וכסף מההורים. החותן ואני היינו הולכים ברגל לפגוש אותו בבלגרד. הסיפור הפעם היה שאני ילדה חרשת-אילמת שלוקחים לביקורת אצל הרופא בבלגרד. האיש הקרואטי, שהיה מפקד של העיר זמונד, היה עובר בלי מדים לבלגרד וניפגש איתנו. ככה במשך כמה שנים. עד אשר נכבשה הונגריה  ע"י הגרמנים במרס 1944 וההורים שלי נשלחו לאושוויץ.

ידעתי ישר שמשהו רע קרה, כי המכתבים והכסף הפסיקו להגיע. חברותיה של אמא נשלחו לעבוד בבית חרושת לנשק, אך אמי הייתה בת 67 ולכן נשלחה למוות. אני רציתי למות. לא יכולתי לחשוב שאוכל להמשיך את חיי בלי אמא.
בינואר 1945 שחררו את אושוויץ אבל הורי כבר לא היו בחיים.






זאת ועוד...

  05.05.43 הנציונליסטים הלאומיים - ששיתפו פעולה עם הגרמנים ששלטו בסרביה- הזמינו את בעלי ואמרו לו שהיות שאשתו יהודיה הוא צריך להיפרד ממנה כי משה פיאדה שהיה מראשי הפרטיזנים [למרות שלא היה לוחם] היה קומוניסט וכל היהודים בעדו. ראדה בתגובה שלח אותי לטריטוריה חופשיה באוג'יצה [רפובליקה חופשית של הפרטיזנים בתוך סרביה], ובלילה, עבר הוא באופן לא חוקי לבלגרד והתאשפז בבית חולים שהיו לנו קשרים שם. הוא יצר קשר עם הפרטיזנים שמולם עבדנו ובאוגוסט 1943 קיבלנו ניירות שאנחנו אווה וראדה פאנוביץ, פליטים סרביים מקרואטיה ויכולים לחיות עם הניירות האלו בבלגרד.

אוה וראדה, ינואר 1942המפלגה של הפרטיזנים הקומוניסטים, מצאה לי עבודה אצל אדון אחד שהיתה לו דירה גדולה . ראדה היה שוב חולה מאוד ובמהלך באוקטובר-נובמבר 1943 היה בבית חולים. אני עבדתי אצלו, שירתתי אותו ובישלתי, עבדתי גם בגינה הגדולה שהיתה לו מחוץ לעיר וכל יום ביקרתי את ראדה שגסס בבית החולים, אבל הרופאים הצילו אותו. בכל לילה לפני העוצר הייתי רצה לבית החולים בלי ידיעת האדון וישנה על הבטון למרגלות המיטה של ראדה ובכל בוקר בשש כשהעוצר נגמר הייתי חוזרת כדי שאיש לא ידע שלא לנתי בבית. בסוף נובמבר הוא שוחרר מבית החולים ועבר לגור איתנו.

מימין לשמאל משה פיאדה ( Moša Pijade) יוסיפ ברוז טיטו ( Josip Broz Tito), אירגון הפרטיזניםהמפלגה גם החליטה שראדה, שהיה לפני המלחמה קצין, יצור קשר עם המפלגה הלאומית, ויצטרף אליהם לצורך ריגול לטובת גנרל דרג'ה מיכאלוביץ שהוא ותומכיו רצו להחזיר את המלוכה. הממשלה היוגוסלבית שברחה ללונדון תמכה בו משם. ביוגוסלביה היו פרטיזנים בצד אחד ומצד שני לאומניים קרואטים [אוסטשה] ולאומניים סרביים [הצ'טניקים]. גם אלה וגם אלה שיתפו פעולה עם הגרמנים. עד 1943 האנגלים והאמריקאים עוד שלחו נשק לצ'טניקים. ואז טיטו שהיה אז ראש הפרטיזנים שלח גנרל ללונדון להסביר לאנגלים את המצב, ובעקבות זאת צ'רציל שלח את בנו לראות את המצב בשטח. אז הפסיקו האמריקאים לתת עזרה לצ'טניקים והתחילו לתת עזרה לפרטיזנים ולטיטו.  

וכך קרה שאצלנו, בחדר, היה המטה של הנציונליסטים הלאומיים. בכל ערב בחמישה לעשר היה מגיע אדם מהפרטיזנים ואנחנו נתנו לו את השמות של מי שהנציאנוליסטים חשבו שהם לטובת הפרטיזנים וניירות שזייפנו עם השם שלהם כדי שיוכלו לצאת מבלגרד. בלילה, נציג הפרטיזנים דאג שהאנשים הללו לא יהיו בבוקר בבלגרד. ואילו אנחנו, בתשע בבוקר כשהגיע האיש מהגסטאפו, העברנו לו את הרשימה של החשודים. למרבית הפליאה, כשהגסטפו הגיע אליהם, אף אחד כבר לא היה בבית.  

בתחילת 1944 הלאומיים תפסו קבוצה של "סימפטיזרים* של פרטיזנים" [*תומכים] והודיעו לנו שהם חשודים כמשתפי פעולה עם הפרטיזניים והם בדרך לבית סוהר או הוצאה להורג. היינו זקוקים להרבה מסמכים מזוייפים בבת אחת וזה לא היה פשוט להשגה. הזמנתי לארוחת ערב בביתנו את המפקד של הנציונליסטים הלאומיים וחברה שלי אחת. הסברתי, שאני צריכה את המעיל שלו לחצי שעה. "מה שתעשי איתו זה ענינך" אמרתי לה, "אבל אני יודעת שבביטנת מעילו תפורה הייתה החותמת". היא ידעה מה אני מתכננת לעשות עם זה. גם היא הייתה פליטה מסלובניה. ביחד הצלחנו.        

בספטמבר בא אלינו המפקד של הלאומיים ואמר שהוא חושד שבבית הזה יש פרטיזנית בשם מיקו [זה היה הכינוי שלי] . הוא הניח האקדח על השולחן. אני הוצאתי את האקדח מהחזייה שלי ואמרתי לו "אתה עם נשק וגם אני עם נשק" והוא אמר לי "אני התבדחתי" ואני עניתי "גם אני" והכנסתי את האקדח חזרה לחזייה, אבל אז התחלנו לפחד. דיווחנו על הדאגות שלנו והפרטיזנים נתנו לנו חדר מקלט. כל ערב קשרנו סדינים ככה שנוכל לרדת מהחלון לחדר המקלט איתם ולא נזדקק לדלת החדר בו גרנו אם נצטרך לברוח. למזלנו איש לא בא. ככה, בדרכים כאלו, הצלנו כ-1500 איש ואישה ושלחנו אותם להצטרף לפרטיזנים.
זאת ועוד...

המשך יגיע מחר...
19401940 
לראש הדף
גלריה
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה
‏מרתק... איזה אישה.. איזה אומץ.. ‏טל גבעון ‏@ 30 נוב 2013 11:53