הסיפור של אוה, נר רביעי

13.10.1944 בבלגרד כבר נלחמו  וראדה, שהחלים, הצטרף למלחמה.  ב-20 לאוקטובר בלגרד שוחררה מהכיבוש הנאצי והיתה חופשית. ראדה אמר לי לקחת במזוודה את כל הניירות שלנו, את כל  החומר המתעד את מה שעשינו במהלך המלחמה ולהביא לממשלה החדשה של הפרטיזנים.

בבלגרד היו עכשיו ארבע מפלגות של נציונאליסטים. ראדה קיבל עבודה מיידית בבמשרד הפנים. חיפשו את כל האנשים של מיכלוביץ, משתפי הפעולה שהסתתרו כדי לקחת אותם לבית הסוהר. אני כבר רציתי לארגן את חיי, רציתי שיגרה. הייתי בחודש רביעי להריוני. מיד כששמעתי את תותחי הרוסים בגבול, ידעתי שהשחרור קרוב ונכנסתי להריון. כבר 9 שנים היינו ראדה ואני ביחד.

הרוסים שנלחמו יחד עם הפרטיזנים ופיקדו על הניצחון, תפסו את מקומות המפתח בשילטון החדש. לכל משרד היה מפקד רוסי. הרוסים התנהגו נורא: אנסו נשים, הורידו שעונים מידי אנשים, השתכרו, אכלו בגסות. לא שהסרבים היו מתקדמים אבל החיילים הרוסים התנהגו כחיות. סטלין הרס כל טיפת תרבות. אנחנו היינו לפני המלחמה קומוניסטים אבל אף אחד לא ידע על סיביר.

תחושת התיסכול שלי מהקומוניזם הרוסי התגברה לאחר פגישה עם קצין אחד שהיה בקגב הרוסי. הוא היה המפקח במשרד הפנים במקום בו ראדה עבד. כשנודע לו שאשתו של ראדה יהודיה הוא לא נתן לו שקט עד שיפגיש ביננו. הקצין נכנס לבית ושאל אותי ביידיש אם אני מבינה את השפה. אמרתי לו "נוביקוב, אתה יהודי?" והוא סימן לי עם האצבע על השפתיים "אף אחד לא יודע...אמא שלי ושבעת אחי נהרגו ע"י אילוסטרציה מהרשת, תורים למזון, פריז 1945הגרמנים. הסתובבתי שנים נטול שם ברחובות. כשמלאו לי 15, הרוסים שמו אותי בבית הספר והפכו אותי לקצין קגב רוסי. מאז הסתרתי את יהדותי."

הבנתי כמה נוראים הסטלינסטים הרוסיים. מעולם לא היינו ראדה ואני בעד רוסיה ובעד סטלין. אני ידעתי מה משמעות הדיקטטורה של סטלין. הייתי קומוניסטית אינטרנציונליסטית , בינלאומית, אבל לא סטליניסטית. מעולם!  
     
כניסת הרוסים התנהלה בדיוק כמו כיבוש. חיינו בבלגרד. ביוני 1945 נולדה טיאנה, בתי. לא רציתי ללכת לעבוד, רציתי לגדל אותה. מצבינו הכלכלי היה קשה. לא היו לנו בגדים, היה מעט אוכל, עמדנו בתורים - כדי להשיג זוג נעלי עור עמדתי יומיים ולילה רצופים - לכל דבר היה צורך לעמוד בתור. אבל היינו שמחים ומרוצים שנשארנו בחיים, והיתה לנו ילדה.

ראדה היה אלוף יוגוסלבאת ראדה הציבו להיות מדריך רכיבה במשטרה היוגוסלבית והוא עשה קבוצה ייצוגית לקפיצות סוסים. היה בזה יתרון בולט שכן לאנשים שעבדו במשרד הפנים היו חנויות מיוחדות, "חנויות דיפלומטים" שהיה בהן היה יותר אוכל ושאר סחורות.  

יום אחד, בשיעור בלט של טיאנה בת השלוש, פגשתי את מירה. היא  הייתה יהודיה מזגרב נשואה עם שתי בנות בסביבות גילה של בתי. מירה הייתה רופאה ועבדה בבית החולים ובעלה עבד בטלוויזיה. היא סיפרה לי על קשיי חייהם על תלושי הקצבות והתורים לקבלת מזון ואני הצעתי לה מעין שותפות. לנו  כבר היו אז היו הרבה פרודוקטים, מצרכים, אבל הרווחנו רק מעט כסף ולהם ההפך. כך התחלנו בשותפות: בשבע בבוקר הייתה מירה מביאה אלי את בנותיה ויוצאת לעבודתה בבית החולים. אני טיפלתי בהן ובצרכיהן, בכל צהריים מירה, בעלה וראדה היו באים לאכול את הארוחה שהכנתי. בנוסף, הם שילמו לי שכר ואני נתתי להם את יתרת האוכל ועצים להסקת ביתם. ככה חיינו בשותפות עד היום  בו לקחו את ראדה. זה היה ב-13 לאוקטובר.

ראדה היה אז בחופשת מחלה. בספטמבר הוא נפל מסוס והיה חצי מגובס, הוא זומן לפגישה עם הגנרל שלו. היו כמה פגישות שקדמו לזו. תמהתי למה הזמינו אותו אבל הוא לא אמר לי, לתחושתי הוא ידע ואפילו התכונן. יש לי מיני סימנים שחש שמשהו קורה: בימים לפני הפגישה ראדה כתב מעין סיכום של כל פעולותינו בזמן המלחמה. הוא אמר לי שהוא שהולך להביא עצים ופחם לחורף, להתארגן לחורף למרות שלא היה עדיין צורך. הוא לקח את טיאנה לטיול ברחוב וקנה לה טבעת מכסף עם אבן כפולה ואמר לה "אל תשכחי את אבא שלך" ואני כעסתי על "הבזבוז" והוא גם אמר לי שהפתח שבגבס מציק לו ושאני אשים שם תחבושת. אני דחפתי לשם 30מ' תחבושת. אותה תחבושת שימשה אותו זמן קצר אחר כך לתלות את עצמו.  זה קרה ב- 17 באוקטובר 1951.

טיאנה רגע לפני...טיאנה הייתה אז בת שש, בכיתה א'. ראדה לא חזר כבר כמה ימים. אמרתי לה שאני הולכת לחפש את אבא בבתי סוהר והדרכתי אותה שתלך מבית הספר ישר למירה עם הבנות. באותו בוקר הגיע אלי אדם במעיל עור. ישר ידעתי שהוא מהש"ב. חשבתי שהוא בא לעדכן אותי על ראדה."אני מבינה שבאת לעזור לי."  אמרתי לו "הייתי בטוחה שלא עשינו שום דבר רע" והוא ענה "אני משתתף בצערך". "למה?" הקשתי "ראדה לא הראשון ולא האחרון בבית סוהר. כמו שנכנס ככה ייצא" ואז הוא אמר "ראדה תלה את עצמו". "הוא חי או מת?" שאלתי והוא לא ענה "זה תראי לבד. אני לוקח אותך לבית החולים הצבאי." יצאנו את הבית.

הוא פתח דלת המכונית ואמר בגסות "תשכבי זונה!" שאלתי "עם מי אתה מדבר?" הוא ענה "אתך! תשכבי על הרצפה כדי שלא יראו שאת נוסעת איתי". הגענו לביה"ח הצבאי, נכנסתי לחדר שהיו בו שלושה קצינים בכירים , שניים מחייל הרפואה ואחד מחייל המשפטים. הם אמרו לי שהבעל שלי התאבד בתלייה. הכל השחיר סביבי. לא רציתי לראות את הגופה. רציתי לשמר אותו בריא ושלם בזיכרון שלי. הם הוסיפו מיד, שעלי לחתום שראדה היה אוייב העם ושאני מוותרת עליו. זה היה אמור להתפרסם בעיתון המפלגה: שאני וויתרתי על בעלי משום שהיה אויב העם, שתמך בסטלין. ככה נהגו אז. ועוד הוסיף, אם אחתום אוכל ללכת הביתה ולהמשיך בחיי ואם לא אחתום, הם אמרו, אלך לבית המעצר ובתי תזרק לרחוב...סרבתי. תשובתי הייתה שבעלי לא היה מעולם אוייב והוא הקדוש שלי! לא יכולתי. לא הייתי מסוגלת להכתים את שם ראדה אהובי בשקר שכזה.

האיש שהביא אותי הסיע אותי לבית המעצר . הכניסו אותי לחדר 90 סנטימטר מרובע. יכולתי רק לשבת. ישבתי והסתכלתי על התקרה. בדמיוני ראיתי ראש תלוי וכל הזמן התנגן לי בראש מארש המוות של שופן. עם שרוכי העור של נעלי ניסיתי לתלות את עצמי. הסוהרים שמעו את חירחורי והורידו אותי. כדי שלא אנסה שוב להתאבד הוכנסתי לחדר עם עשר נשים. לחדר היה חלון שהיה בדיוק מול הדירה שהייתה לי עם ראדה. דרך החלון הזה, סימנתי לאחות של ראדה שהוא התאבד, שהוא מת. היא הצליחה להעביר לי מטפחת שחורה, סמל לאלמנותי. הקצין כעס נורא ואז התחילו חקירות.  לא ידעתי מה רוצים ממני. כל התקופה בכלא הייתי פסיבית, חשבתי על מותו האכזרי של ראדה, ודאגתי מאוד לטיאנה. אחרי שבועיים, בלילה, שמעתי שתי חברות שלי מדברות בקול רם במיוחד למרגלות חדרי בבית הסוהר "תגיד לה שהיא לא צריכה לבכות. טיאנה אצל אחותה".

טיאנה חבוקה בידי מירה ושתי בנותיה 1951טיאנה אכן הגיע אל מירה באותו יום בו נעלמתי גם אני מחייה. מירה שעבדה בבית החולים לא יכולה הייתה לטפל בילדה נוספת ולכן כשהבינה שלא אחזור בקרוב, העבירה את טיאנה לאחותי בסלובניה. המשפחה של ראדה ידעה שאני בכלא. גיסתי העבירה לי בשבתות חבילות והם ראו אותי מחלונות בית הסוהר. כמעת שישה חודשים הייתי במאסר. ב-4 לאפריל אמרו לי לקחת את הדברים, חשבתי שהולכים הביתה. באתי לחדר עם המון נשים. זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם בוסה.

הסוהרים חיברו באזיקים זוגות של נשים ודחקו לרכב עם  סורגים. בחוץ היה אביב. הרכב חצה בנסיעה את רחובות בלגרד. הכל נראה פורח וירוק, אנשים בבתי קפה, החיים התנהלו כסידרם. הביאו אותנו לתחנת שילוח והעמיסו על רכבות. לא ידענו לאן נוסעים ואסרו עלינו לדבר. למחרת הורידו אותנו מהרכבת וראינו ים, אניה וחומה של שוטרים שדרכה עברנו. הושלכנו לבטן של אניה. היו צעקות. נשברו משקפיים, בוסה שהייתה כבולה אלי ואני החזקנו ידיים. היא הייתה סטודנטית מונטרגרינית [ממונטנגרו] בת 22 שתמכה ברוסים, אני הייתי אלמנה סרבית בת 33. לא יכולנו לדמיין מה מחכה לנו.   
זאת ועוד...

המשך יגיע מחר...
רגעים של אושר. אוה וטיאנה-במרכז-עם חברים אחרי המלחמה

לראש הדף
גלריה
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה
‏כשרואים את האשה הקטנה והשמורה הזו, קשה לדמיין אפילו מה עבר עליה. שבוע טוב, מצפה בקוצר להמשך  ‏אסי ‏@ 30 נוב 2013 22:50