נהר האנשים שטף והציף וניקה ואסף שברי כאבים והמשיך הלאה. כל אישה ואיש למסעם האישי. ואנו נצבים פה ליד קברך, עצובים ויציבים, כואבים ומתבדחים ויודעים שהכל יהיה בסדר. גופך הלך מאיתנו אך מה שטמנת ונטעת והשקת וטיפחת בכולנו עוד ינץ וילבלב ויפרח וישגשג וזכרונך לא ימוש מאיתנו עד עולם, ונאמר אמן. שוקה, שבוע לא פסק נהר האדם בביתך, שבוע לא חדלו המנחמים להגיע אל קוקל'ה אהבת נעוריך אם ילדיך שהייתה שם לצידך ואתה לצידה בטוב וברע במכאוב ובשמחות הרבות. שבוע לא עצרו החברים והשותפים לדרך, שלך ושל ילדיך, לדבר עליך ועל עצמם, על החיים והמוות גם. שבוע ראשון בלעדיך.
תגיד שוקה, הידעת בכמה אנשים נגעו אדוות חייך? הידעת כמה מעובדיך ומכירך מדברים עליך כעל אב? הביטוי " הוא היה בשבילי כמו אבא" חזר בימים קשים אלו עוד ועוד מנשים וגברים שלא תמיד ידענו אנו עד כמה היית משמעותי עבורם והם עבורך. האם היה לך מושג מה רבים בני האדם פה ומעבר לים המהלכים כשפיסת חיוך שלך או אמירה שאמרת וליטוף שליטפת אותם ומסע עיסקי או אחר שצעדת לצידם, אצור בליבם כזכרון, כמתנה. הידעת?
עשרה נכדים השארת אחריך, חכמים ויפים. כל אחד מהם הרוויח אותך כמניין שנות חייהם הנעים מעשרים וארבע עד שנה ושבע. מישהי מבאי השבעה העירה, בהתבוננה בתמונות המתחלפות על המסך, "נראה שלמרות שהיה אדם עסוק מאוד היה לנו הרבה פנאי וסבלנות לנכדיו" ופתאום ראיתי את מה שהיה לכולנו ברור ומובן כל השנים: שעת סיפור לקטנטנים, שיחות מעמיקות עם כולם ובכל גיל, קטיף פירות וזלילתם בשותפות, טיולים אינספור למרחקים וגם סתם לשדות לבדוק מה הבשיל, איך טופלו המטעים והאם כבר אפשר לנגוס בשקדים הירוקים. תמיד היה לך פנאי לנכדיך וגם לנו כלותיך וחתנך המכורים לך.
ארבעה ילדים הבאת לעולם עם קוקל'ה. שנים צחקנו על המגוון הצבעוני - שחר שחור השער, נגה הג'ינג'ית הכתומה, שרון שהיה בלונדיני ומתולתל וזוהר חומה מוקה. שונים אך דומים ומחוברים בקשר אהבה עצום לשניכם ואחד אל השניה. וגם אליהם זרמו רבים ורבות עוד ועוד בבוקר, בצהריים ובערבים שגלשו ללילות, באים לנחם, ולהתנחם בהם. ארבעת הילדים שכל אחד מהם קיבל איזה צד אחד של אישיותך והשבעה הזו חיזקה את טענתך ש"תחת עץ פומלה לא תיפול קלמנטינה"... כי לחוד וביחד, גם הם כנראה, אהובים ומשמעותיים לחבריהם...
וקוקל'ה, בשקט וקבלה שחררה את האחיזה בבית ושוחחה והאירה פנים ונתנה חיבוקי נחמה וקיבלה המון המון אהבה והערכה מכל כך הרבה אנשים. החזיקה וחוזקה וחיזקה ... שבוע בלעדיך. ולמרות שעולה השאלה מתגנבת בלי משים: איך יראה הבוקר הבא? השבוע הבא? השנה הבאה?? ברור לך שוקה, שאנחנו כאן...מקיפים את קוקל'ה מכל הכיוונים, רואים אותה ואוהבים עד בלי די.
ינואר 2015 היה הקר מזה שנים רבות. הקור הזיק לחקלאות שהייתה יקרה כל כך לליבך ותוצריה טעימים עד מאוד לחיכך. קור שציפה בשכבה דקה של קרח את עלי העצים, את הצמחים העדינים ואת הלבבות שלנו, הקרובים האוהבים אותך עד בלי די. איך נמיס את הקרח הזה? מה יגרום ללב להתחמם שוב ולפעום כסידרו בלי שהדמעות יצופו שוב ושוב אל מבואות העיינים, מפלסות להן דרך החוצה...זולגות, וההתיפחויות העצורות - הנשמעות כמנוע רכב שלא טופל - נשברות החוצה בלתי נשלטות מדביקות בכאב את הסובבים. אך נחזור לשגרה שאין בה אותך?
נהר האנשים שטף והציף וניקה ואסף שברי כאבים והמשיך הלאה. כל אישה ואיש למסעם האישי. ואנו נצבים פה ליד קברך, עצובים ויציבים, כואבים ומתבדחים ויודעים שהכל יהיה בסדר. גופך הלך מאיתנו אך מה שטמנת ונטעת והשקת וטיפחת בכולנו עוד ינץ וילבלב ויפרח וישגשג וזכרונך לא ימוש מאיתנו עד עולם, ונאמר אמן. 20/01/2015
עשרה נכדים השארת אחריך, חכמים ויפים. כל אחד מהם הרוויח אותך כמניין שנות חייהם הנעים מעשרים וארבע עד שנה ושבע. מישהי מבאי השבעה העירה, בהתבוננה בתמונות המתחלפות על המסך, "נראה שלמרות שהיה אדם עסוק מאוד היה לנו הרבה פנאי וסבלנות לנכדיו" ופתאום ראיתי את מה שהיה לכולנו ברור ומובן כל השנים: שעת סיפור לקטנטנים, שיחות מעמיקות עם כולם ובכל גיל, קטיף פירות וזלילתם בשותפות, טיולים אינספור למרחקים וגם סתם לשדות לבדוק מה הבשיל, איך טופלו המטעים והאם כבר אפשר לנגוס בשקדים הירוקים. תמיד היה לך פנאי לנכדיך וגם לנו כלותיך וחתנך המכורים לך.
ארבעה ילדים הבאת לעולם עם קוקל'ה. שנים צחקנו על המגוון הצבעוני - שחר שחור השער, נגה הג'ינג'ית הכתומה, שרון שהיה בלונדיני ומתולתל וזוהר חומה מוקה. שונים אך דומים ומחוברים בקשר אהבה עצום לשניכם ואחד אל השניה. וגם אליהם זרמו רבים ורבות עוד ועוד בבוקר, בצהריים ובערבים שגלשו ללילות, באים לנחם, ולהתנחם בהם. ארבעת הילדים שכל אחד מהם קיבל איזה צד אחד של אישיותך והשבעה הזו חיזקה את טענתך ש"תחת עץ פומלה לא תיפול קלמנטינה"... כי לחוד וביחד, גם הם כנראה, אהובים ומשמעותיים לחבריהם...
וקוקל'ה, בשקט וקבלה שחררה את האחיזה בבית ושוחחה והאירה פנים ונתנה חיבוקי נחמה וקיבלה המון המון אהבה והערכה מכל כך הרבה אנשים. החזיקה וחוזקה וחיזקה ... שבוע בלעדיך. ולמרות שעולה השאלה מתגנבת בלי משים: איך יראה הבוקר הבא? השבוע הבא? השנה הבאה?? ברור לך שוקה, שאנחנו כאן...מקיפים את קוקל'ה מכל הכיוונים, רואים אותה ואוהבים עד בלי די.
ינואר 2015 היה הקר מזה שנים רבות. הקור הזיק לחקלאות שהייתה יקרה כל כך לליבך ותוצריה טעימים עד מאוד לחיכך. קור שציפה בשכבה דקה של קרח את עלי העצים, את הצמחים העדינים ואת הלבבות שלנו, הקרובים האוהבים אותך עד בלי די. איך נמיס את הקרח הזה? מה יגרום ללב להתחמם שוב ולפעום כסידרו בלי שהדמעות יצופו שוב ושוב אל מבואות העיינים, מפלסות להן דרך החוצה...זולגות, וההתיפחויות העצורות - הנשמעות כמנוע רכב שלא טופל - נשברות החוצה בלתי נשלטות מדביקות בכאב את הסובבים. אך נחזור לשגרה שאין בה אותך?
נהר האנשים שטף והציף וניקה ואסף שברי כאבים והמשיך הלאה. כל אישה ואיש למסעם האישי. ואנו נצבים פה ליד קברך, עצובים ויציבים, כואבים ומתבדחים ויודעים שהכל יהיה בסדר. גופך הלך מאיתנו אך מה שטמנת ונטעת והשקת וטיפחת בכולנו עוד ינץ וילבלב ויפרח וישגשג וזכרונך לא ימוש מאיתנו עד עולם, ונאמר אמן. 20/01/2015