מדוזות

מי שביקר אי פעם במצפה ימי או אקווריום ענק, זוכר ודאי את מיכלי המדוזות המרהיבות. מינים וזנים שונים ממשפחה מיוחדת זו שטים ונעים במים ברכות ואוריריות מופלאים. בדרך כלל חדר התצוגה יהיה חשוך מעט ואור עדין מופנה, כזרקורי במה, לעבר היצורים השקפקפים המרקדים בחנניות בין בועות האויר. 

גם עולם העיצוב חייב רבות ליצור יפיפה זה ובראש וראשונה המעצבת הישראלית אילה צרפתי , שמוצריה הפכו מכבר לשם דבר בעולם העיצוב העולמי. היא יוצרת בעבודת יד  בסטודיו היפואי של  Aqua Creation  ריהוט ואביזרי תאורה מרהיבים דמויי מדוזות ויצורי ים נוספים הנרכשים למלונות יוקרה ודירות פאר בעולם כולו ואף זוכים לכבוד מוזאלי.

למדוזות השטות בים יש נשק רב עוצמה. הן עוקצות ומעבירות ארס שיוצר צריבה, לא קטלנית אך עזה וגירוי רע לעור. כשהן מגיעות לחופינו מייד עם פתיחת עונת הרחצה, הן מונעות כניסה למיי הים והופכות מייד לאוייב שאינו ניתן להבסה, רק זרמי המיים שהביאום הם אשר יכולים גם להשיט אותן ליעד הבא...צפונה בקו החוף. המדוזות נעות עם זרמי מים נטולות רצון ו"מודעות" עצמית.








קו החוף בו אנו נופשים השבוע, זרוע מדי בוקר בגופות מדוזות שלא שפר עליהן מזלן ובמקום להסחף עם חברותיהן נזרקו עם אדוות הגלים לחוף, שקעו מעט בחול הרטוב והתחילו תהליך יבוש וגסיסה איטיים שבסופו לא יוותר מהן דבר.

המדוזות הגוססות כבשו אותי. יפות, שונות לחלוטין האחת מרעותה. משחקי שקיפות ואטימות וגווני צבעוניות שונים בבשרן הג'לטיני. אין לזהות בהן איברי חושים שאנו מורגלים בהם כאף, פה ועיניים ועם זאת הן נראות אנושיות כל כך. תעדתי אותן. הצילום משמש מעין מסכת מוות, משמר את יןפיין רגע לפני שיגוז.








עלתה בי מחשבה מטרידה...מה ביננו ובינן?
האם הסחפות ללא רצון עצמי עם הזרם היא כוח החיים? מה קורה למי שנפרד, שמייחד עצמו? האם דינו להיות מושלך אל החוף להנמק בו? ואולי בהינתן שלנו יש יכולת חשיבתית, איננו אמורים לנהוג כמדוזה?

אני חשה שרק כשבגרתי התחלתי תהליך מבריא של בחינת המציאות בעין בקורתית ואינדבידואלית. אמנם תמיד היה טמון בי הגרעין הזה אבל בנעורי חינכוני לישר קו עם הנחיל, לציית לבעלי הסמכות ולא לסטות מקווי המיתאר ששירטטו את מסלול חיי כאת מסלולו של הדור שלי כולו. הייתי כמדוזה. היה בהסחפות הזו מעין בטחון שמחירו העיקרי היה הויתור על עצמי, על היחודיות שלי. אינני בטוחה מתי בדיוק התחיל המרד שלי, מתי התחלתי לבחון את גבולות הנחיל ולבחור לי נתיבים משלי, אבל שנים אחרי שהתחיל התהליך, ההורות הציפה בי שוב ושוב את הנושא... מה מזה ללמד לילדי? האם לדחוף אותם לעמקי הנחיל או לאפשר ולעודד יציאה ושונות?
 






השאלות הללו צפות ועולות ונידונות כמעט בכל נושא בתהליך העבודה בסדנאות דיבור פשוט: כמה חזק הוא הצורך להיות יחודי? להיו "אני"? להחזיק בדעות משלי, להקשיב ולשקול ולשאול את עצמי שוב ושוב מה  הצעד הנכון מבחינתי? האם דעת הרוב היא כדעתי? ואם לאו איך למצוא את הדרך אל מול הנחיל מבלי שהגל יטיח אותי אל החול החם??  



* צילומים נוספים בגלריה





to top
Gallery
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה
‏הסתכלות מעוררת מחשבה! תודה על האתגר ‏שרית ‏@ 14 Jul 2015 20:56
‏איזו גדולה שאת. איך הפכת נושא כמו מדוזה לעורר שאלות קיומיות. אהבתי והצילומים מדהימים. יום טוב.מינה ‏מינה פורטנוב-משען ‏@ 14 Jul 2015 16:42